החברה הארץ ישראלית בימי הצלבנים עקרונות הריבוד החברתי כאשר עבר בארץ-ישראל הנוסע המוסלמי אבן ג'ביר בשנת 1184, הוא הופתע לראותה פורחת, למרות המצב הביטחוני המתדרדר והולך.
פה-ושם פגש פרנקים ומוסלמים שחרשו יחד את שדותיהם ורעו את צאנם בשטחי מרעה משותפים; שיירות של סוחרים נעו בביטחון לעכו ושם זכו לטיפול יעיל של השלטונות המקומיים באמצעות פקידות דוברת ערבית. ואמנם, גם אם החברה הצלבנית קמה בתור חברה דואליסטית של כובשים ונכבשים והנציחה מצב זה בחוקי המדינה, היתה מתכונת היחסים בין השניים של דו-קיום, של תלות הדדית ושל קשרי יום-יום. הצלבנים לא גירשו את האוכלוסייה המקומית וגם לא ניסו להטמיעה בדרך של המרת דת באונס, לא את הנוצרים-המזרחים וכל שכן לא את המוסלמים.
העיקרון הבסיסי שהפריד בין המרכיבים השונים של החברה הצלבנית, כלומר מכלול האוכלוסייה הארץ-ישראלית שבשלטונם, לא היה כאמור הגזע אלא הדת. לכאורה היתה ההבחנה החשובה יותר בין נוצרים ללא-נוצרים. אך למעשה היתה זו הבחנה בין הנוצרים הקתולים וכל השאר, כלומר נוצרים-מזרחים, מוסלמים ויהודים. עיקרון בסיסי זה התקשר עם אחר: המוצא. הכובשים, הפרנקים הקתולים, היו כולם יוצאי אירופה או צאצאיהם. עם שכבת הכובשים נמנו אם כן כל יוצאי אירופה ללא הבדל מוצא חברתי או טריטוריאלי וללא הבדל התעסקות או שפה. המשותף לשכבת הכובשים היתה עובדת מוצאם האירופי וממילא השתייכותם לכנסייה הקתולית-הרומית. בהיותם השליטים, ריכזו הפרנקים את השלטון המדיני בידיהם וכן את הבעלות על כל הרכוש הקרקעי בממלכה. הם נחלקו לשתי שכבות עיקריות: אצולה ובורגנות. הכינוי "בורגנים", שציין באירופה של אותה התקופה את תושבי הערים שהתחילו לפרוח, קיבל בממלכת ירושלים משמעות חדשה והתייחד לשכבת הפרנקים הלא-אצילים, בין אם ישבו בערים בין אם לאו. שכבת הכובשים נבנתה מריבוי טבעי של גרעין הכובשים הראשונים וזרם העלייה מאירופה שנמשך ללא-הרף במשך שלושה או ארבעה דורות. המתיישבים נכללו באורח אוטומאטי בשכבת הכובשים. כן נמנו עם שורותיה ילידי הארץ, בנים לנשואי תערובת בין פרנקים ולא פרנקים, וליתר דיוק – בין גברים פרנקים ונשים ילידות הארץ. רוב האבירים שהצטרפו לגיסות מסע-הצלב הראשון ונשארו בארץ לאחר כיבושה היו רווקים ; במחנות המסע נמצאו נשים מעטות בלבד ורובן התלוו לבעליהן. מכאן ריבוי נשואי התערובת – ובעיקר בשנותיה הראשונות של הממלכה – בין פרנקים אצילים לבין נשים ארמניות וביזנטיות ונשואי פשוטי העם, הבורגנים, עם נשים סוריות ואף ערביות. בכל המקרים האלה המירו הנשים את דתן וקיבלו על עצמן את האמונה הקתולית. בניהם של נשואי תערובת אלה נקראו "פולני".
לעצם ההשתייכות לשכבת …
ללא מקורות