תוכן העניינים
1.  מבוא                                                                                                            עמוד 4 – 6        
2 .  סקירת ספרות                                                                                              עמוד 7 – 34
2 .1  אכילה ונפש
2 .1.1 אכילה ודיאטה
2 .1.2 אנורקסיה נרבוזה
2 .1.2.1  אטיולוגיה
2 .1.2.1.1  מאפיינים גנטיים וביולוגיים
2 .1.2.1.2  גורמים חברתיים – תרבותיים
2 .1.2.1.3 גורמים פסיכולוגיים  
2 .1.2.1.4 גורמים משפחתיים
2 .1.2.2  מודלים תיאורטיים המתייחסים לאנורקסיה נרבוזה
2 .1.2.2.1   התיאוריה הפסיכואנליטית ע"פ פרויד
2 .1.2.2.2    תיאורית יחסי אובייקט ע"פ וויניקוט
2 .1.2.2.3   תיאורית ההתקשרות
2 .1.2.2.4 תיאוריות פמיניסטיות חברתיות
2 .2   התפקוד המשפחתי
2 .2.1  תפקידי המשפחה
2 .2.1.1  מאפייני המשפחה הפונקציונאלית
2 .2.1.2  מאפייני המשפחה הדיספונקציונאלית:
2.3 דפוסי תקשורת במשפחה עם אנורקסיה
2 .3.1  טיפול משפחתי במשפחה אנורקטית                                     2.3.1.1   תוכנית ה – Eating Feeling
2 .3.1.2   תוכנית "דפוס התקשורת בטוח"
3 .  דיון וסיכום                                                                                                   עמוד
3 5 – 37
4 .  רשימה ביבליוגרפית                                                                                      עמוד
3 8 – 42
רשימת תרשימים:
תרשים 1: אנורקסיה נרבוזה כהפרעה רב-סיבתית (חקלאי ובארי, 1998, 120)         עמוד 6
תרשים 2: הטיפול כמקום בטוח (לצר ואחרים, 2003, 244)                                                עמוד
3 4
            מבוא
דרישת החברה המערבית מאנשיה כיום, ובעיקר מהצעירים שבהם היא "להיראות טוב". סיסמאות כמו "רזה זה יפה" או "נפש בריאה בגוף בריא" (ויש האומרים "נפש בריאה בגוף רזה") הופכות לפופולריות מאוד, דבר המביא אנשים להיות מודעים יותר מאי פעם למראה החיצוני שלהם ולהתייחס לאוכל ולפעולת האכילה בדרכים שונות ומגוונות.
חיזוק לכך נמצא בדבריהן של דנה ולורנס (1999) הטוענות כי מדי בוקר מתעוררות מיליוני נשים בעולם העוסקות בשאלה אם יהיה זה "יום טוב" – יום בו יאכלו מעט, או "יום גרוע" – יום בו לא יעמדו בפיתוי ויאכלו הרבה.  לדעתן, אין ספק שבעיית אכילה היא בעיה שבעיקרה משפיעה על נשים.
מרחיבה בנושא זה אביחיל (2002) האומרת כי האוכל הוא אובייקט מרכזי של התייחסויות ומשמעויות נרחבות במיוחד בעולמן של נשים, שם דפוסים של אכילה ומשטרי גוף עשויים לבטא בעיות בזהות ותחושות של ביטול, ניכור וחוסר בעלות על העצמי והגוף העלולות לעורר בעיות פסיכולוגיות בתחום של הפרעות אכילה דוגמת אנורקסיה ובולימיה.  אידיאל הגוף הנשי השולט בחברה המערבית הוא גוף רזה, צינורי ושדוף שנראה צעיר, נאה ומטופח. גוף כזה נחשב לשיא היופי והאטרקטיביות המינית, והוא מסמל את נעורי הנצח, השלמות וההצלחה. בהופעתו מגלם הגוף הרזה ערכים, איכויות ותכונות אישיות שזוכים להערצה בחברה המערבית ובהם יכולת בחירה, שליטה וכוח רצון כמו גם הסתפקות במועט. זהו  דימוי הגוף לו חשופים ילדים, החל מגיל צעיר, בשבועונים, בתוכניות הטלוויזיה ובסרטים כפי שניתן ללמוד מדבריה של לוי (2002) המדווחת כי  כבר בגיל תשע מודעים הילדים למראה החיצוני שלהם.  תרבות המופע  (Show Business) שקושרת באופן מיידי בין הופעה לבין זהות והצלחה, גוררת עמה את העיסוק האינטנסיבי והאובססיבי בצורתו של הגוף הנשי. ואכן, כלכלה צרכנית שלמה מכוונת לנשים והיא מעודדת את צמיחתה של אופנה פופולרית של משטרי דיאטה, עיצוב הגוף וטיפוחו. אל מול השפע המצוי מסביב מתעורר הפחד מהשמנה ועמו הצורך היומיומי להקפיד על שליטה באוכל ובמשקל (אורבך, 1997 ; לצר, 1999 ; דנה ולורנס, 1999).
האלמנטים התרבותיים הללו משמשים קרקע פורייה להיווצרותם של יחסים מורכבים של נשים עם גופן, אוכל ומשקל, והם עומדים בבסיס התפתחותן של הפרעות אכילה (Likierman, 1997).
הגוף האנושי הוא הרבה יותר מגוף פיזי: הוא מעביר מידע חברתי באמצעות שפת הגוף, צורת הגוף וגודלו כולל הקישוטים שעל הגוף והאמונות על המבנה הפנימי ותפקוד הגוף. בכל חברה יש דימוי גוף הנחשב רצוי ואופטימאלי, ואנשים מנסים לשאוף אליו בדרכים שונות. למשל, בסין העתיקה נהגו לקשור את רגלי הבנות על מנת להשאירן קטנות למרות הכאב והסבל שנגרם להן, משום  שזה היה סימן לאישה עדינה ויפה. במערב אפריקה שהו הבנות לפני חתונתן בבית השמנה על מנת להגיע למודל היופי שלהם – אישה יפה ושמנה.
לעומת זאת, בחברה המערבית דימוי היופי מתבטא באישה רזה, גבוהה ובלונדינית, ולכן נשים רבות נועלות נעלי עקב גבוהות, צובעות את שיערן ועושות דיאטות שעלולות לגרום נזקים ואף להוביל לתופעות קיצוניות כגון: בולמיה ואנורקסיה.
פעולות נוספות שנעשות להשגת אידיאל זה בחברה המערבית הן שימוש מסיבי בדאודורנטים וגילוח שיער. נוהג זה לא קיים בחברות שבהן אין כל רע בריח האנושי (אחדות ממדינות אפריקה) ואין פגם אסתטי בשיער הגוף הטבעי (מדינות סקנדינביה). הלבוש לא רק מגן על הגוף ומבטא את התרבות ואת האופנה בחברה מסוימת, אלא גם מלמד על מעמד ועל תחום העיסוק. מעילי פרווה, לדוגמה, היו סממן לעושר בשנות ה – 50 וה – 60 לעומת הבגדים הקרועים של חסרי הבית. החלוק הלבן של האחות, הגלימה של השופט והכובע של החסידים מלמדים גם הם על מקצוע או על שייכות לקבוצה מקצועית או חברתית (נודלמן, 1999).
יותר מכל הגוף מרכזי ומשמעותי לבינוי הערך העצמי של נערות מתבגרות.
Brumberg (1997) מראה כיצד בחברה המערבית הגוף הופך לפרויקט המרכזי שלהן. הגוף נחשב למשהו שיש לנהלו ולשמרו, בדרך כלל באמצעות הוצאות על בגדים וחפצים אישיים, ותוך כדי תשומת לב מיוחדת למשטחיו החיצוניים, ובהם העור, השיער וגבולות הגוף. הדרישה לשלמות, שמשודרת מתחומים כמו הרפואה, התקשורת ותעשיית הסרטים, תורמת גם היא לכך שהגוף מהווה מקור בלתי נדלה לחוסר ביטחון ומצוי בלב משבר גיל ההתבגרות של מרבית הנערות. ואכן הספרות הדנה בהפרעות אכילה דוגמת אנורקסיה מתארות אותה כמחלה מסוכנת בעלות שיעור תמותה לא מבוטל, אשר בה אדם צעיר, בדרך כלל נערה בגיל ההתבגרות, מרעיבה את עצמה ללא רחמים.  חקלאי ובארי (1998) מציינים כי בהיווצרות המחלה חוברים מספר גורמים פסיכולוגיים, ביולוגיים (גם גנטיים) וחברתיים – תרבותיים כפי שעולה מהתרשים הבא:
לדבריהם,  על החולה במחלה פועלים גורמים אישיותיים וביולוגיים שונים: ברמת הפרט – גורמים אישיותיים וביולוגיים שונים.  ברמת החברה והתרבות – לחצים חברתיים תרבותיים המזרזים את התהוות המחלה וגורמים ברמת המשפחה – גורמי דינאמיקה המאפיינים את משפחתו של האנורקסי, באלה האחרונים נתרכז בעבודה זו.
שאלת המחקר אשר הובילה עבודה זו היא:
מהם דפוסי התקשורת במשפחה עם נער/נערה אנורקסי/ת?