מבוא
עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת
1 933, העלתה לבמה הציבורית העולמית את בעיית יחסו העויין של המשטר הנאצי ליהודים. מקור המידע העיקרי של המנהיגות היהודית באמריקה באותה תקופה היה העיתונות הכללית באמריקה וכן מכתבים שנשלחו מגרמניה לקרובי משפחה באמריקה ולארגונים היהודים באמריקה. לכן עמדתה של הקהילה היהודית באמריקה תאמה לזו של הציבור האמריקאי הכללי, לפיה לא קיים איום רציני לחיי יהודי גרמניה וכי מדיניות המשטר הנאצי היא מעין סטייה זמנית אשר תיפסק והסדר בגרמניה ישוב אל כנו. כתוצאה מעמדה זו ההתמודדות של הקהילה היהודית באמריקה עם התנהגותם הבלתי מרוסנת של הנאצים הייתה שזורה בדילמה של קיומם  העצמי כיהודים באמריקה. היינו, ראיית חובתם העיקרית באמצעות מילוי חובותיהם הבסיסיות בתור אזרחים אמריקאים בדבקות ובנאמנות מוחלטת.          במקביל, מאמציהם העיקריים של יהודי אמריקה הושקעו בתחום הפוליטי, בניסיון להסב את תשומת ליבם של מקבלי ההחלטות לאיום הגרמני ולאסונה של יהדות גרמניה, הן על הבימה הציבורית והן מאחורי הקלעים. מטרתם היתה לשכנע את ממשלת ארצות-הברית בצורך להגשת מחאה רשמית לגרמניה בעניין הצהרותיה האנטי-יהודיות והשגת גינוי רשמי על רדיפת היהודים, רצוי מפי הנשיא. אולם ניסיונותיהם לפעולה כשלו.           באוגוסט 1933 עם תחילתן של הרדיפות האכזריות בגרמניה כנגד היהודים, הבינו הארגונים היהודים בארצות-הברית שיש צורך בנקיטת דרכי פעולה שאינן מקובלות. כתגובה, יזמו הארגונים היהודים בארצות-הברית חרם כלכלי על גרמניה אשר נועד לשנות את מדיניות הרייך השלישי כלפי העם היהודי, להשפיע על מדיניות החוץ של ארצות-הברית כלפי גרמניה, להשפיע על דעת הקהל  הלא-יהודית כנגד גרמניה ואולי אף להרחיב את הפעולה לחרם כללי עליה.
בשנת 1936 פעל הרב סטיבן וייז, נשיא הקונגרס היהודי האמריקאי,  מול הממשל האמריקאי,  על מנת שהנשיא רוזוולט יפעיל לחץ על הבריטים לפתיחת שערי ארץ-ישראל בפני היהודים. פעילות זו לא הועילה ובסופו של דבר ננעלו שערי ארץ-ישראל. עד לסגירת השערים הצליחו כ- 50,000 יהודים, רובם מגרמניה ואוסטריה, להגר לשם.
ניסיונותיהם של יהודי ארצות-הברית להענקת סיוע ליהודי אירופה הועמדו בפני מכשולים כאשר אחד העיקריים היה מדיניות סגירת השערים של ארצות-הברית בפני מהגרים: מאז תום מלחמת העולם הראשונה החלה ארצות-הברית במדיניות של הגבלת מכסות ההגירה אשר הלכה והוחמרה במהלך שנות ה- 30, זאת למרות שמצבם של יהודי אירופה הלך והידרדר.       בקרב הארגונים היהודים בארצות-הברית שררה הסכמה בדבר הצורך בהגדלת מכסות ההגירה כפתרון להקלת מצוקת היהודים הנרדפים, אולם הם החליטו שלא להעלות נושא זה על סדר היום הציבורי בשל הביטויים האנטישמיים הרבים והחשש שדרישה מעין זו תשיג תוצאה הפוכה של ביטול המכסות והפסקת ההגירה.
למרות חששם  החליטו הארגונים לנסות להפעיל מדיניות של דיפלומטיה שקטה מול הנשיא וראשי הממשל שיפעלו במסגרת החוק על מנת להקל על הפליטים בהשגת אשרות כניסה. בסוף שנת 1935, בעקבות ההתאוששות הכלכלית ובהתערבותו של הנשיא רוזוולט אכן חלו הקלות מסוימות והוגדלו מכסות ההגירה, אולם גם הן לא עמדו ביחס לצרכים. בשנים 1940-1944 שוב והוחמרה מדיניות מתן האשרות. בסך-הכל בין השנים
1 933-1945 קלטה אמריקה יותר ממאתיים אלף פליטים יהודים, זאת למרות מימדי האנטישמיות והשנאה למהגרים באמריקה שהלכו וגדלו. אולם עדיין היה זה רק חלק קטן מהיהודים שניתן היה להציל.
בפועל, קצרה ידם של יהודי ארצות-הברית לאלץ את הממשל האמריקאי לפתוח את השערים בפני יהודי גרמניה. בשנות המלחמה הראשונות הצליחה ממשלת ארצות-הברית לשכנע את הארגונים הציונים לחדול מלתקוף את מדיניות 'הספר הלבן' של ממשלת בריטניה ולהימנע מהפעלת לחצים על ממשלת ארצות-הברית למען התערבות בשאלת ארץ-ישראל, זאת בטענה שבדרך זו הם ישרתו בצורה הטובה ביותר את מאבק בעלות הברית כנגד היטלר ויביאו לניצחון מהיר ולהצלת מרבית יהודי אירופה. מדיניות זו אכן אומצה על-ידי יהודי ארצות-הברית עד לאחר שהתקבלו הידיעות אודות גודל הטרגדיה שפקדה את יהודי אירופה. ידיעות אלו ליבו את החשד כי קיים 'קשר של שתיקה' בין גרמניה  לבין ארצות-הברית ובריטניה, כאשר לכאורה ישנה מעין חלוקת תפקידים: הגרמנים – טובחים ביהודים, הבריטים – שומרים את שערי ארץ-ישראל נעולים, האמריקאים – מגבילים את מכסות ההגירה ומשתיקים את היהודים הזועקים לעזרה.        כתוצאה מתובנה זו עלה הרעיון הציוני כפתרון אפשרי להצלת יהודי אירופה ויהודי ארצות-הברית טיפחו סוג חדש של ציונות – תוקפנית, פרגמאטית ובעלת השפעה  בחיים הפוליטיים – בראשה עמד הרב אבא הילל-סילבר. בנאומו ב- 2 במאי 1943, בפני משתתפי ה'ועידה האמריקנית למען ארץ-ישראל' הזכיר סילבר את קיומו של 'קשר השתיקה' וטען כי על העם היהודי לסמוך על כוחותיו הוא ולא לסמוך על הממשלות הגדולות.
עד לשנת 1945 נספו בתאי הגזים ובדרכים אחרות כשישה מיליון יהודים. היתה זו השמדה בקנה-מידה שכמעט ואינו מוכר בהיסטוריה של העת החדשה.
לאור האמור לעיל, שאלת המחקר אותה ארצה לבדוק במהלך העבודה הינה:
באיזה אופן פעלו יהודי ארצות הברית למען הצלת יהודי אירופה בתקופת השואה ?
באמצעות סקירת חומר אקדמי אדון בנושא זה תוך בדיקת שלוש תגובות שונות בקרב יהודי ארצות-הברית לשואה:
1.       תגובת התנועה הציונית.
2.       תגובת משלחת האצ"ל.
3.       תגובת היהודים הלא-ציונים בארצות-הברית.
במקביל, אבדוק מהן הפעולות שנקטה כל אחת מהתנועות למען הצלת יהודי אירופה וכן את יחסי  הגומלין ששרו בין התנועות השונות.
תוכן עניינים
                                                                                                                        עמוד מבוא 2
1 .       תגובת התנועה הציונית בארצות-הברית לשואה -… 5
2 .       תגובת התנועה הרביזיוניסטית בארצות-הברית לשואה –… 16
3 .       תגובת הלא-ציונים בארצות-הברית לשואה
5
4 .   סיכום -.. 32
5.   ביבליוגרפיה 35