תקציר לעבודה "לוינס אלוהים והפילוסופיה":
העמקה בהגותו של לוינס מגלה כי היא יותר ממטמורפוזה מחשבתית. כהגות השייכת לזרם האקסיסטנציאלי היא איננה מאפשרת למעיין בה להישאר אדיש. לוינס משאיר מאחור את התורות המודרניות ביותר, וממשיך לחפש אחר החסר.
החתירה אל האמת עדיין לא הגיעה אל קיצה.
יחד עם הדרישה (היהודית?) להיאחז בחיים מתחפר לוינס ומחפש את השורש שעדיין לא נחשף, ומוצא אותו אמנם במחקריו הפילוסופיים מצד אחד, ובדרשותיו היהודיות – מצד שני, תוך אינטראקציה בין שני חלקים אלו שבאישיותו.
לימוד הגותו של לוינס הוא קשה לא רק מן הצד האינטלקטואלי, אלא מן הסיבה שהוא אינו רק הגות, אלא הוא דרישה לשינוי, התנפלות על חייו השלווים של הפילוסוף, יצירת הוגה חדש –  אתי, הנשמע היטב לקולותיו הפנימיים – המצפוניים, הרגיש ואחראי יותר מכל לזולתו. לוינס דורש, באופן נוקב ביותר, לצאת ממעגל הנינוחות, לזעזע את מסגרת הרציונאל המסודר והמגן, לחקור פנימה ולמצוא. את מה? את החוליה החסרה – זו שבלתי ניתנת להמשגה, אינה ניתנת לתיאור, היא נמצאת בתחום ה"מעבר" – האינסופי, המסתורי, שממנו ברח האדם עוד מבראשית, אך לבסוף נתפס כשקרא לו אותו הקול והוא שמע אותו. לוינס שואל את השאלה הפילוסופית הראשונה – מה היא האמת? ומן השאלה הזאת הוא מגיע ליותר מתובנה וממשמעות – הוא מגיע למשמעות המשמעות – לדרישה למציאת המשמעות – פעולת ההתייחסות אל האחר, הנמצא מעבר לאני. אין אפשרות יותר להתעלמות. כל התעלמות או קשר של שתיקה הם שקר! מה שעומד בבסיס הדרישה לאמת ודוחף להשגתה הוא דבר מה שאיננו כלול במסגרת המחשבה התבונית – שכן המחשבה היא רק מכשיר לכוח הזה להשיג את מבוקשו. אם כן הדרישה לאמת היא כוח אחר מן המחשבה, אולי זהו המוסר. אותו כוח אימננטי, שהוא גם טרנסצנדנטי והוא אותו הכוח הדוחף ומניע את הכל – אולי האל הכל יכול!? בהמשך יוכיח לוינס כי זהו – הטרנסצנדנטי שבאימננטי, הוא הקול האחר שבתוך האני. מכאן שהפילוסופיה של לוינס דורשת מחיקת כל המגננות, עמידה אמיצה מול הראי, פשפוש פנימי, התוודעות לאמת ללא התחמקויות.
ואז, אחרי הזעזוע, עדיין לעמוד מול העצמי ולהתחייב לו. יותר מכל, הפתיחות והכנות – הן הנאמנות לאחר שמעבר לאני, ההשמעות לאותה הרוח האחרת המדברת אלי מבפנים, ההיענות לה וההתחייבות לעמוד לשירותה – זהו כל האדם. נראה לי, כי לוינס, נאמן לשיטתו – כלומר לאני שלו, ובאופן שיטתי, בונה דיאלוג בין האני והאחר שבו, היהודי והנכרי. הוא אמנם מפריד ביניהם כי הם נבדלים זה מזה, אך לא מפחד להתייחס אל כל אחד מהם בנפרד. וזהו, לאמיתו של דבר, כל האדם. במילים פילוסופיות לוינס מציע לאנושות את האתיקה כשורש הבעיה וכשורש הפתרון, ובמילים אחרות (ופשוטות יותר) את אותו גרעין קטן הלופת בכח בלבו של כל בן-אנוש, ואיננו מרפה – המצפון.