תקציר עבודה "מצוות השמיטה – כמצווה הוליסטית החלה על האדם ועל האדמה" מצוות השביעית היא מצווה כוללנית ורחבה מאוד ומכוונת לשני מצווים שונים: האדם והאדמה:
הצווי על האדמה לשבות מופיע בויקרא כ"ה, בראש רשימת מצוות נוספות הקשורות בארץ: יובל, גאולת הארץ וגאולת עבדים:
הציווי על האדם מופיע בשמות כ"ג. במקום זה – מצוות השמיטה מופיעה לאחר רצף של מצוות מוסריות שבין אדם לחברו ולפני מצוות השבת, איסור הזכרת שם השם ושלושת הרגלים. הדגש הוא על שמיטה אקטיבית של האדם, הימנעות מעשייה, התרחקות מפעילות בעולם הפיזי, פרישות זמנית – בדומה למצוות השבת.
מקום נוסף הוא בדברים טו, שם הדגש הוא על החובה הסוציאלית  והמצווה מופיעה לאחר הדאגה ללוי, הגר, היתום והאלמנה כמצוות צדקה:
שני המצווים על השמיטה – האדם, והאדמה חייבים לשתף פעולה ביניהם להבאת המצווה לשלמותה.
הווה אומר על האדם מוטלת האחריות על מעשה המצווה ועל תוצאתה. שלא כמו במצוות אחרות המצוות על האדם לפעול, ולהיות אחראי רק על פעולותיו הוא. הדיאלקטיקה שבין האדם והאדמה במצווה כוללנית ומקפת זו מיושמת על ידי חכמים הלכה למעשה בפרטי המצווה, כשנשקפת זהירות בשתי מגמות: מגמת שמירת האדמה את המצווה – שמירה על מצב הגידולים כפי שהיו ערב שביעית ולא שיבוחם ("לאוקומי ולא לאברויי") ושמירה על קדושת הפירות שנשמטו, ומצד שני מגמת שמירת האדם את המצווה – הימנעות מפעולות חקלאיות של האדם וכן שמיטה אקטיבית (הימנעות מבעלות). בתוך מגמת השמירה של האדם קיימים בפסיקה גם אלמנטים מניעתיים מתוך התחשבות במצב המשפטי-חברתי בשנת השמיטה – פעולות שחכמים אסרו מצד "מראית עין" שלא יהיה חשוד על השמיטה, פעולות אלו אינן אסורות מהותית על האדם או על האדמה אך יש בהן כדי להחשיד על חוסר הקפדה על דיני השמיטה בכלל  כמו לדוג' – הוצאת זבל לאשפתות – "מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות? משיפסקו עובדי עבודה…" (שב' ג, א) – גם אם הוצאת הזבל לא נועדה לזיבול השדה יש להתחשב בזמן ההוצאה כדי שלא להיחשד בזיבול השדה בשמיטה.  כן התחשבות במצב הפסיכולוגי בעת הפעולה – פעולות שנאסרו מצד ההתכוונות אליהן כאל עבודה – במקרה ולא ברור אם העבודה היא לשם עבודה או לא, לדוג' כשפעולה נאסרת במקום שנהוג להתייחס אליה כאל עבודה ובמקום אחר אינה נאסרת כי שם אינה נחשבת כעבודה. מובן, שיש בין שתי המגמות – זו של האדם וזו של האדמה – קשר חזק, שכן הפעולה היא פעולה משותפת והדדית. בעבודה זו אציג משנה (שביעית פ"ב מ"ה) בה מובאת פעולה האסורה בשנת השמיטה, ונראה שהיה מתח בין חכמים לגבי מי היא מכוונת – הארץ או האדם. ההלכה משתנה כמובן גם ביחס לזמן האיסור: ערב שביעית, שביעית, ומוצאי שביעית וכדי להבין את ההיגיון שבפסיקה חשוב להבין לגבי מי מן המצווים התייחסה ההלכה.  בבעיה זו דנים בתי מדרש תנאיים, אמוראים, ראשונים ואחרונים ולא נראה לו פתרון חד משמעי.
פליקס כותב שלא ברור אם בבעיה העומדת כאן נחלקו חכמים בנוסח המשנה או באינטרפטציה של הנוסח שלפנינו. מכל מקום מעניין לראות את הקוטביות שבין החפצא והגברא – אדמה ואדם ביחס לפעולה חקלאית מסוימת במשך שנת השמיטה והשנים הסמוכות לה.
העבודה ללא מקורות