מדרש ואגדה - אופ 10446

מוסד לימוד
סוג העבודה
מספר ממ"ן 11
מקצוע
מילות מפתח , , ,
ציון 97
שנת הגשה 2005
מספר מילים 1942
מספר מקורות 50

תקציר העבודה

קורס:
מדרש ואגדה – 10446
סמסטר:
2005א עבודה:
מטלת מנחה (ממ"ן) 11
תאריך: 1 אוקטובר 2004
הגדרות: הלכה, אגדה, מדרש, מדרש אגדה, פירוש/מדרש ניתוח קטע אגדה:
דרך הדרשה, הרעיון סיווג דרכי הדרשה, דוגמאות שלוש שאלות ללא מקורות ה 9
פסוק –        עמ' 150 –        "ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תסיפו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות י"ד, י"ג-י"ד) –        בפירוק הפסוק לארבעה חלקים, מתפרש שבני ישראל בעמדם על שפת ים סוף נחלקו לארבע כיתות – שתי כיתות של מתייאשים (ליפול אל הים, לשוב למצרים) ושתי כיתות של רוצים להילחם (לעשות מלחמה כנגדן, נצווח כנגדן). אולם כולם כאחד חטאו בכך שלא שמו מבטחם בקב"ה שיצילם מידי המצרים וקיבלו מענה מארבעת חלקי הפסוק.
ו
2 אחדות המקרא –        עמ' 174
–        פרשת פרה אדומה (במדבר י"ט) –        "ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב שם העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ', א') –        כאשר צדיק מת, מיתתו מכפרת על ישראל (בין אם משום שייסורי הצדיק לפני מותו מכפרים ובין אם מותו גורם לציבור להרהר ולשוב בתשובה). לכן נסמכה פרשת מות מרים לפרשת פרה אדומה: כשם שאפרה של פרה אדומה מכפר מטומאת מת כך כיפר מותה של מרים על חטאי ישראל.
ז
1 0 מילה –        עמ' 129
–        "ויקח אברם ונחור להם נשים שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בן הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בראשית י"א, כ"ט) –        "ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כ"א, י"ב) –        אברהם מצווה לשמוע בקול שרה ובאמצעות הדרשה שרה=יסכה ("סכתה" ברוח הקודש) אנו למדים ששרה היתה נביאה.
ח
3 מילה –        עמ' 137
–        "וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן" (בראשית י"ד, י"ד) –        גודלו ועוצמתו של כח צבאי אינם מעלים ואינם מורידים כאשר ה' הוא הנלחם והוא זה אשר "ממגן את הצרים בידיו" של אברם. לכן, אין זה משנה אם נלחמו 318 חיילים או אליעזר לבדו נלחם.
ט
4 אחדות המקרא –        עמ' 167 ו-172
–        "ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבלות יקנה" (משלי א', ה') –        אחדות המקרא מובעת כאן על ידי לקיחת פסוק כללי על חכם היודע להוסיף לקח ולהשתמש בתחבולות בתבונה, ודרישתו באופן ספציפי על משה שעשה בחוכמתו את הנחש מנחושת דווקא ולא מזהב או מכסף.
י
8 אחדות המקרא –        עמ' 186
–        "וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקמה" (בראשית כ"ט, ב'-ג') –        בדרך אלוגריסטית, מובע הרעיון שהעולים לרגל לירושלים בשלוש הרגלים זוכים לרוח הקודש בעת הרגל; ומכאן, בהרחבה, כל עם ישראל ראויים לרוח הקודש ובתנאי שבית המקדש קיים וכל העם נמצא בציון ומסוגל להתנבא בעת עלותו אל המקדש.
שאלה 4
הדרשה "ויאמר ה' אל לבו" (בראשית ח', כ"א) הרשעים הן ברשות לבן:
"אמר נבל בלבו" (תהילים י"ד, א') "ויאמר עשו בלבו" (בראשית כ"ז, מ"א) ויאמר ירבעם בלבו" (מ"א י"ב, כ"ו) "ויאמר המן בלבו" (אסתר ו', ו') אבל הצדיקים לבן ברשותן:
"וחנה היא מדברת אל לבה" (ש"א א', י"ג) "ויאמר דוד אל לבו" (ש"א כ"ז, א') "וישם דניאל אל לבו" (דניאל א', ח') "ויאמר ה' אל לבו" הפסוק הפסוק הנדרש הוא:
"וירח ה' את ריח הנחוח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד  את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח', כ"א).
הרעיון הרעיון הוא שכשם שהקב"ה שולט בליבו (כביכול), כך גם הצדיקים שולטים בליבם. ואילו הרשעים אינם שולטים בליבם אלא ליבם שולט בהם. הצדיקים, לפי דרשה זו, מסוגלים לשלוט ביצריהם ובמחשבותיהם ולנתבם לאפיקים הרצויים. הרשעים, לעומתם, אינם מסוגלים לשליטה זו ואצלם הכיוון הוא הפוך: הם נשלטים על ידי יצריהם, המנתבים אותם לדרכים רעות.
דרך הדרשה דרך הדרשה היא גזירה שווה עם איסוף.
הדרשן לקח את המלים "אל לבו" מהפסוק הנדרש, המיוחסות לקב"ה, ואסף מהמקרא פסוקים אחרים בהם מופיע הביטוי "אל לבו" יחד עם שם של צדיק/ה. זאת, כדי ליצור גזירה שווה בין התכונה האלוהית של שליטה בלב לבין תכונה דומה אצל צדיקים.
במקביל, אסף הדרשן פסוקים אחרים בהם מופיע "לבו" אך לא בביטוי "אל ליבו" אלא "בלבו", יחד עם שם של רשע. זאת, כדי להראות את הניגוד בין הצדיקים השולטים בליבם ("אל") לבין הרשעים שליבם שולט בהם ("ב").
ההטיה הדקדוקית "אל לבו" מסמלת, בעיני הפרשן, דיבור של הצדיק אל ליבו; הצדיק כביכול פוקד על ליבו מה לעשות וכיצד לנהוג. המוח שולט בלב; ההגיון שולט ביצר.
לעומת זאת, ההטיה הדקדוקית "בלבו" מסמלת, בעיני הפרשן, מצב הפוך בו הדיבור בין הרשע לבין ליבו נעשה כאשר ההכרעה כבר התקבלה על ידי הלב. הדיבור נעשה בלב, כלומר בתוך הלב ובהתחשב מה שהלב "חושב", ולא אל  הלב, כמי ששולט בליבו ומצווה עליו לנהוג בדרך מסוימת.
שאלה 5
הדרשה אמר ר' שמעון בר יוחאי:
הגר בת פרעה היתה כיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו,אמר:
מוטב תהא בתי שפחה בבית זה ולא מטרונה בבית אחר.
הה"ד:
"ולא שפחה מצרית ושמה הגר" (בראשית ט"ז, א') אמר:
הא אגריך…
הפסוק הפסוק הנדרש הוא "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר" (בראשית ט"ז, א').
הרעיון הרעיון הוא שאפילו פרעה מלך מצרים, הרם שבמלכים באותה תקופה, הכיר בגדולתו של הקב"ה ובכך שאברהם אבינו זוכה להגנה אלוהית, ובשל כך הוא מעדיף לתת את ביתו לאברהם במתנה ("שפחה") מאשר שתינשא לאדם אחר במעמדה ("מטרונה"). יש כאן הכרה והכנעה של פרעה, המלך המצרי הכל-יכול שאברהם חשש מפניו, והיפוך היוצרות כך שפרעה מכיר בגדולתו של אברהם אבינו, כמאמין בקב"ה.
(מבלי שהדרשן מציין זאת בפירוש, מעלה דרשתו בזכרון פרעה מלך מצרים אחר, מאוחר יותר, שהכיר בגדולתו של הקב"ה ועם ישראל).
דרך הדרשה דרך הדרשה היא פיתרא היוצר אחדות המקרא בין הסיפור על לקיחת שרי לבית פרעה, מלך מצרים, לבין ציון העובדה, בפסוק הנדרש, כי הגר היא מצרית.
אברם, ברדתו מצרימה (בראשית י"ב, י'-כ'), ביקש מאשתו שרי שתאמר שהיא אחותו,  משום שחשש שיהרגו אותו כדי לקחת ממנו את אשתו בשל יופיה. לאחר ששרי פרעה הביאו את שרי לביתו של המלך, הכה הקב"ה את פרעה ואת ביתו בנגעים. פרעה הבין שהעונש בא עליו בשל היות שרי אשת איש, והחזיר את שרי לאברם.
הדרשן ממשיך את הסיפור בכך שהוא מספר את המסקנה שמסיק פרעה לאחר שהבין את הכח של הקב"ה ושל אברהם עבדו: מסירת בתו הגר לאברהם כ"שפחה".
שאלה
6 דרשת בית הכנסת היא הדרשה הנאמרת בפני הציבור הרחב – פשוטי העם, נשים וטף. דרשת בית המדרש היא הדרשה הנאמרת בפני חכמים ותלמידי חכמים, בבית המדרש.
חז"ל השתמשו בדרשה בציבור (דרשת בית הכנסת) כדי להורות את יסודות האמונה היהודית, להשיב על בעיות השעה, להוות משקל-נגד לדעות הכיתות והכופרים ולפרש את דברי בתורה ברוח אקטואלית של התקופה והדור. המטרה שעמדה לנגד עיניהם היתה כפולה: לתת מענה לבעיות הבוערות של התקופה מחד ולהוכיח את נצחיות התורה מאידך. לצורך זה, עשו חז"ל שימוש במגוון טכניקות ריטוריות כדי למשוך את לב המאזינים, ובשל כך היה בדרשה בציבור שילוב בין ערכים חינוכיים לבין טכניקות "בידוריות".
לעומת זאת, המטרות של הדרשה בבית המדרש היו שונות לחלוטין. הדרשה הזו היתה חלק מהתורה שבעל פה שנמסרה מדור לדור בעל פה ולא בכתב, ומטרת הדרשה בבית המדרש היתה שינון ולימוד (יחד עם שאר התורה שבעל פה). הדרשה הפכה להיות חלק מהחומר הנלמד בבית המדרש והעובר מדור אחד של תלמידים לדור הבא. לכן, המטרה היתה לפרש את המקרא ולמצוא דרכים חדשות "לדרוש" את התורה ולהעבירה מדור לדור.
מכיוון שרק דרשות בית המדרש הפכו להיות חלק מהחומר הלימודי של חז"ל, נשמרו לאורך הדורות רק הדרשות האלו. הספרות התלמודית והמדרשית תפקידה לשנן את תורתם של התנאים והאמוראים, כפי שנאמרו בשעת הלימוד וההוראה, ולכן ספרות זו כוללת בתוכה את הדרשות שנאמרו בין כותלי בית המדרש ע"י חכמים אלו.
החומר המדרשי המצוי בידינו היום לקוח, אם כן, מדרשות בית המדרש.