בימוי ומשחק במאה ה-20- מפעל חייו של קונסטנטין סטנילבסקי

תקציר העבודה

עקרונות עבודתו כשחקן וכמורה לשחקנים ישנו קושי מסוים להפריד בין עבודתו של סטניסלבסקי כשחקן לבין עבודתו כמורה לשחקנים, לא רק כיוון שחלק נכבד מחייו עשה סטניסלבסקי את שניהם, אלא מעצם כך ששני העיסוקים הפרו אחד את השני, ותרמו למפעל חייו המרכזי: הפיכת המשחק לכדי שיטה, שתאפשר את עבודת השחקן לקראת הדמות באופן שיביא את הראשון לאמת האנושית שלה. מכאן שעקרונות עבודתו כשחקן וכמורה לשחקנים והתפתחותם יתוארו כאן לסירוגין, תוך ש"השיטה" תשמש כחוט המקשר בין התחומים.
סטניסלבסקי החל לשחק בגיל צעיר מאד. כבר בגיל שש, ב-1869, הוא הופיע לראשונה על הבמה. תפקידו כלל השגחה על 'אש', שיוצגה באמצעות נר בודד. בשל המבוכה שנגרמה לו מהצורך להונות את הקהל, הוא גרם לשריפה אמיתית על הבמה. משמעויותיו של אירוע זה הנחו אותו בשנים הבאות, כשחקן ומאוחר יותר, כמורה לשחקנים וכבמאי. מסקנתו המרכזית של סטניסלבסקי מאותו עימות ראשוני בין האמת הפנימית שלו לבין מה שהיה עליו לייצג, היתה כי פעולה על הבמה היא משמעותית רק אם היא אמיתית, מסקנה אשר עיצבה את שאיפתו המרכזית של סטניסלבסקי בתאטרון. הכתוב כאן ייתמקד בהבנת ההשלכות של שאיפה זו על אופן עבודתו של סטניסלבסקי כשחקן וכמורה לשחקנים, ובתוך כך – על עיצובה של שיטתו.
הנסיון של סטניסלבסקי לתעד את ה'שיטה', הלא היא שיטת המשחק, בכתב, כלל תיאור דמיוני של כיתה בה מתרחש שיעור משחק – "עבודת השחקן על עצמו". בתוך כך, סטניסלבסקי מתאר את דמויות התלמידים והתנסויותיהם, ובתוכם גם את התנסויותיו, ושם בפיו של המורה את הנחיותיו שלו – תמצית השיטה. מכל כתביו, דוגמת זה, עולה רצף עקבי של הנחות אודות המשחק, וכנגזרת מהנחות אלו  תרגילים וטכניקות פרקטיות.  -.
עקרונות עבודתו של סטניסלבסקי כבמאי התנסויותיו הראשונות של סטניסלבסקי כבמאי החלו עם פתיחתו את בית הספר למשחק ודרמה ב-1888, במסגרת החברה לאמנות וספרות. כבר באותה עת, עיצב סטניסלבסקי את חזונו אודות תפקיד השחקן כבעל אחריות חברתית, חינוכית ומוסרית. בתחילת דרכו  כבמאי, ביסס סטניסלבסקי את עקרונות הבימוי שלו על אלה של לודוויג כרונק, הבמאי של ה-Meiningen Ensemble, ממנו התרשם מאד.
בתוך עקרונות אלו נכלל דיוק היסטורי בכל הקשור בתפאורה ותלבושות, סצנות קהל מורכבות ושליטה קפדנית על פרטי ה-mise-en-scene. מקור השראה ראשוני נוסף היה עבור סטניסלבסקי לב טולסטוי, ובתוך כך, ספרו "מהי אמנות?", המבקר את האמנות בת תקופה בטענה כי היא מזויפת ועושה עוול לאמן, אשר סייע לעצב את אמונתו של סטניסלבסקי בשקיפות ובהירות כעקרון אסתטי של אמנות התאטרון.
פגישתו של סטניסלבסקי עם ולדימיר נמירוביץ' – דנצ'נקו ב-1897, הביאה לפתיחת התאטרון האמנותי המוסקבאי. היסודות המרכזיים עליהם החליטו השניים לבסס את המוסד היו תאטרון ריאליסטי, פופולרי וציבורי, אך עם זאת אמנותי, בו לא תתקיים שיטת הכוכבים, ועקרונותיו האסתטיים יתבססו על אלה של ה- Meiningen Ensemble של כרונק, וה-Theater Libre של אנדראה אנטואן. רשמית, סטניסלבסקי יועד לתפקד כבמאי, בעוד נמירוביץ' קיבל את האחריות לצד הטקסטואלי-דרמתי. כבר בחזרות הראשונות שקיים סטניסלבסקי במסגרת התאטרון, הוא הציג את שיטת החזרות הייחודית שלו, שהתבססה על קריאה וניתוח מקיפים של המחזה וחזרות מפורטות בהן הפעולה הוגדרה בעל פה, לפני יישומה הפיסי. -.
השפעתו של סטניסלבסקי על התיאטרון המערבי ההתוודעות המערב, וספציפית ארצות הברית, לתאטרון האמנותי המוסקבאי ובהמשך לסטניסלבסקי ושיטתו, החלה בשנים הראשונות לאחר המהפכה הבולשיוויקית, אשר גרמה להתדרדרות כלכלית לתאטרון והקשתה על תפקודו. סטניסלבסקי נאלץ לחפש אחר פתרונות שיסייעו להשרדותו של התאטרון, ועיניו היו נשואות אל ארצות הברית, "המוצא היחיד… עליו אנו יכולים להסתמך".

השפעתו של סטניסלבסקי על התאטרון בארצות הברית שניים מהשחקנים, ריצ'רד בולסלבסקי ומאריה אוספנסקיה, שבחרו להשאר בארצות הברית בתור מורים למשחק ייסדו ב-19
5 את ה-American Laboratory Theater, במסגרתה הציגו בפני תלמידי המשחק האמריקנים את "השיטה" של סטניסלבסקי. מלבד החידושים הרבים שנכללו בשיטה שהוצגה, עצם  החידוש המרכזי היה בכך שהוצגה בפניהם שיטה סדורה למשחק ולעבודה לקראת הדמות.