סיכומים לבחינה בפסיכופתולוגיה יחידה 1: נקודות מבט על התנהגות חריגה.
(פרקים: 3, 2, 1).
פרק 1: התנהגות חריגה בזמננו הפרעת נפש: נתפסת כתבנית התנהגותית או פסיכולוגית בעלת משמעות קלינית המופיעה באדם וקשורה למצוקה או לנכות בתחום תפקודי כלשהו בהווה, או לסיכון מוגבר למוות, לכאב ,לנכות או לאובדן חופש משמעותי. התנהגות כמו אבל שבאה מגורם תרבותי כגון מוות של אדם קרוב לא נחשבת לחריגה או לא מסתגלת.
תסמונת:
קבוצה של ממצאים או תסמינים קליניים הנוטים להופיע יחד. לדוגמא: תחושות של ייאוש, הערכה עצמית ירודה והרהורי התאבדות הם תסמיני הדיכאון.
התנהגות חריגה (בלתי מסתגלת): התנהגות חריגה היא ביטוי של הפרעת נפש אם היא גם מתמדת וגם מנוגדת במידה חמורה לטובתם המתמשכת של האדם ו/או הקהילה האנושית שהוא חבר בה. פסיכופתולוגיה:
חלק מהפסיכולוגיה העוסק בהבנת התנהגות חריגה, בטיפול בה ומניעתה. מהימנות:
אותה תוצאה כאשר חוזרים על מדידה מספר פעמים. תוקף:
האם כלי המדידה אכן מודד את מה שהוא אמור למדוד. DSM-IV: המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפש. הוא מעריך את האדם בעזרת חמישה צירים, השלושה הראשונים מודדים את מעמדו הקליני או מצבו הנוכחי של האדם ושני האחרונים בוחנים היבטים רחבים יותר של האדם. ציר I      מחלות עצמן: התסמונות הקליניות המסוימות שיש למקד בהם את תשומת לב הקלינית.                                         לדוגמא:
סכיזופרניה. ציר II    הפרעות אישיות (פרק 9) ופיגור שכלי (פרק 13), כגון הפרעת אישיות אנטי חברתית. ציר III  מצב רפואי כללי. אבחון רפואי נורמלי כדי להבין את המצב הפיזיולוגי בהווה. ציר IV  בעיות פסיכו-חברתיות וסביבתיות, גורמי הדחק בחיי האדם שאולי תרמו להפרעה הנוכחית. ציר V   GAF   הערכת תפקוד כוללת טיב התמודדותו של האדם בהווה בסולם GAF של 100-1.
הפרעה חריפה = הפרעות הנמשכות זמן קצר יחסית, בד"כ פחות מ-
6 חודשים. בהקשרים מסוימים מתייחס גם לתסמיני התנהגות רבי עוצמה.
הפרעה כרונית = הפרעות מתמשכות ובד"כ קבועות, אך יכול גם לשמש באופן כללי לתיאור הפרעות נמוכות עוצמה שמאפיינות בעיות ארוכות טווח.
הפרעה קלה, מתונה וחמורה = מתייחסים לשלבים שונים בסולם החומרה או הרצינות.
הפרעה חולפת או נשנית = דפוסים לא יציבים של הפרעה, הנוטים להופיע ולהיעלם, כמו בהפרעות מצב רוח ובמצבים סכיזופרניים.
בעיית תיוג: כל הנושא של הצמדת תווית והרס חיים של הילדים או בוגרים בעקבות כך, בעתם אלה ציפיות שמגשימות את עצמן. רופאים אחרים יכולים להתייחס למטופל על סמך התווית ולא לעשות הבחנה מחדש. אפידמיולוגיה:
חקר התפלגות המחלות או ההתנהגויות או ההפרעות הנוגעות לבריאות בקרב האוכלוסייה הנתונה. תפוצה: שיעור המקרים הפעילים שניתן לזהותם בנקודה או תקופה מסוימת.
תחלואה:
שיעור הופעתה של הפרעה מסוימת באוכלוסייה מסוימת.
מחקרי אנלוגיה= החוקר מנסה ליצור הדמיה של התנאים הנחקרים. המחקר הרטרוספקטיבי= סטנדרטי, המביט לאחר מנקודת מבט של ההווה.
מחקר פרוספקטיבי= חיזוי, מתמקד לפני הופעת הפרעה, בני אדם עם נטייה גבוהה להפרעה. גישה קטגורית= נגזרת מהרפואה הפיזית, את כל ההתנהגות האנושית אפשר לחלק לשתי קטגוריות: תקינה וחריגה. קיימים סוגים או טיפוסים מובחנים, בלתי חופפים, של התנהגות חריגה, הקרואים תכופות מחלות או חולי "נפש" .
גישה ממדית= מניחה כי התנהגותו הטיפוסית של האדם היא תוצר של עוצמות התנהגות משתנות, על פני כמה ממדים מוגדרים כגון מצב רוח, יציבות רגשית, תוקפנות, זהות מינית וכד'. גישה אבטיפוסית= מיזוג של יתרונות של גישה ממדית וקטגורית והימנעות מהחסרונות שלהם. (ממדית לא נוחה לשימוש קליני שוטף). פרק 2: השקפות היסטוריות על התנהגות חריגה בעת העתיקה האמינו כי הפרעות הנפש נובעות מכעסם של אלים, שדים ורוחות. על אף התקדמות בחשיבה בנושא, נפילתה של רומא גרמה לנסיגה לאמונות הטפלות ששלטו בחשיבה העממית על מחלות הנפש במשך יותר מ- 1000 שנה.
היפוקרטס: (460-377
לפנה"ס) רופא יווני ששלל את ההנחה של בני דורו כי מחלות הנפש מקורן בשדים ורוחות, וטען כי מחלת נפש היא תוצר של סיבות טבעיות ושל פתולוגיה במוח ולכן יש לטפל בהן כבמחלות אחרות. היפוקרטס גם הדגיש את חשיבות התורשה והנטייה המוקדמת וציין כי פציעות ראש עלולות לגרום להפרעות חושיות ומוטוריות. הוא סיווג את כל הפרעות הנפש ל- 3 קטגוריות: מאניות, מלנכוליות ודלקת מוח.
עקב ידע מועט על הפיסיולוגיה של גוף האדם, היפוקרטס טעה כשסבר כי ההפרעות נגרמות עקב חוסר איזון של מרות בגוף האדם.
אפלטון:
(429-347 לפנה"ס) פילוסוף יווני שסבר שיש להעניק לחולי נפש טיפול הומני ואין לראותם כאחראים למעשיהם (מבחינה משפטית).
אריסטו:
(384-322 לפנה"ס) פילוסוף יווני, תלמידו של אפלטון, האמין בדברי היפוקרטס שלפיהם כאשר חומרים שונים או מרות בגוף לא מאוזנים, נגרמות מחלות נפש. הוא דחה את הרעיון שגורמים פסיכולוגיים הם סיבות להפרעות נפש. החשיבה היוונית והרומית המאוחרת גאלן:
(130-200 לספירה) רופא יווני וחסיד של היפוקרטס, תרם להבנת מערכת העצבים, הוא חילק את הסיבות להפרעות נפש לסיבות גופניות וסיבות נפשיות.
תקופת ימי הביניים:  באירופה החשיבה המדעית של ההתנהגות החריגה הייתה מוגבלת למדי, והטיפול בבעלי הפרעות נפש התאפיין בטקסים ובאמונות טפלות יותר מאשר בניסיון להבין את מצבו של האדם.
טרנטיזם = תופעה שרווחה במחצית השניה של תקופת ימי הביניים, מאניית ריקוד, שדומה לפולחני אורגיה קדומים שסגדו בהם לאלים. ליקנתרופיה = מצב שבו בני …