תיאוריות של טראומה תאריך הגשה: 28.7.2010 ספר איוב מזמן לאדם המאמין שאלות מוסריות נוקבות, אבל כך גם ל'אדם שאינו מאמין'. כאדם חילוני, גם אני מתַחזק בלבי את האשליה בדבר סדר הגיוני, ואף צדק מוסרי בעולם. מבלי להאמין באלהים, אני מצפה שהעולם יהיה מקום טוב, ומתנהל כאילו שלי יש תפקיד לעזור לו להיות כזה. אולי זה מנגנון פסיכולוגי הקשור ב'התקשרות בטוחה' (בולבי, 1994), ואולי קשור בארכיטיפ התרבותי, אולי מנגנון הגנה נגד התפרקות, או בעד משמעות, אולי ואולי… מה שוודאי הוא שהמציאות לאו דווקא תומכת בגישה האופטימית הזו. לאמונה משמעות תרפויטית במובן של מציאת משמעות וטעם לחיים. צורך זה מתגבר נוכח אובדן קשה, המערער את יסודות החיים, באופן שהופך את ההשארות בחיים לבחירה שאינה מובנת מאליה.
מפחיד? בצדק. מתוך תהומות הזוועה והייאוש, פיתח ויקטור פרנקל את הלוגו-תרפיה: גישה טיפולית המבוססת על תקווה ומציאת משמעות (פרנקל, 2001). מתוך 'כלוב הזהב' יצא הבודהה לפגוש בסבל. הבודהיזם מציע לנו שחרור מהסבל דרך הפרדוקס שבהכרת מוגבלותנו להשפיע, ויכולתנו להיות חלק מהעולם. דרך ההכרה באי יכולתנו לשבוע, ובכמיהתנו להנאה, נשתחרר ממעגל הסבל של הרעב וההשתוקקות. ההכרה שאין אני, ובוודאי שלא לנצח, תאפשר לנו לחיות עכשיו עם מה שיש כאן (צ'ודרון, 2001).  הידיעה שכאן ועכשיו זה מה שחשוב היא בריאה ויפה, אך לא מבטלת את כאבו של האבל. מנגנוני ההגנה כנגד תחושת האובדן, והכמיהה לבטל את רוע הגזירה, קיימים כדי להגן עלינו.
איוב הוא ספר הבא להדגים את מפגש המציאות עם ניסיונו הכושל של האדם המאמין לנסח סדר הגיוני ומוסרי בעולם. למרות שלא אעסוק בדיון הלכתי, הרי שקשה לעמוד על הדילמות שהספר מעלה, בהתעלם ממי שכבר ניסה להתמודד איתן, והם אכן היו אנשים מאמינים. אתייחס כאן לשלוש גישות, המבוטאות ע"י: פרופ' ליבוביץ', והרב דב יוסף סלוביצ'יק, ואלבר קאמי (שלא התייחס בישירות לאיוב, אך מייצג גישה הומניסטית אקזיסטנציאליסטית, שלא מחויבת להלכה). גישות אלה קשורות לתיאוריות פסיכולוגיות בדבר התמודדות עם אובדן בכלל ואבל בפרט. אנסה לחבר בינן לבין התיאורטיקנים המרכזיים בתחום ההתמודדות עם שכול ואובדן: פרויד, פרנקל, בולבי, וקובלר רוס.