אמצעי תקשורת המונים בישראל יחידה 1
זוהי יחידה היסטורית העוסקת בסקירה קצרה על השורשים ההיסטוריים של אמצעי התקשורת בישראל בתקופה העותומאנית והמנדט הבריטי.
מטרות היחידה ·         הצגת ראשית התקשורת העברית בישראל.
·         המחשת ההמשכיות של התקשורת העברית בישראל ·         הבלטת השינויים שחלו במוסד התקשורת לפני הקמת המדינה ואחריה.
התקופה העותומאנית "מלחמת המו"לים בראשית ימיה של העיתונות העברית בארץ ישראל" –יחיאל לימור מאמר זה עוסק בעיתונות העברית בארץ ישראל והוא בוחן את התחרות הכלכלית בין העיתונים בסוף המאה שעברה 1880 והלאה.  הוא בוחן את התמורות הטכנולוגיות, הפוליטיות והחברתיות שחלו בעשורים הראשונים בתקופה העותומאנית ובתקופת המנדט הבריטי ומשווה אותו לתקשורת של היום.  במאמר זה נשים לב לדימוי או לתפקיד התקשורת בחברה בעבר, מי שלט בתקשורת, מי היו הכוחות הפועלים בה והאינטרסים בעולם התקשורת.
בתקופה העותומאנית התקשורת שימשה את הישוב היהודי.  מכיוון שלא היה שלטון יהודי היא שימשה את החברה הדתית שהייתה פה, כאשר הרבנים שלטו במה שהתרחש.  מה שעניין את הפחה העותומאני שיהיה שקט חברתי, הוא לא רצה תקשורת.  דגם הפיקוח הוא אוטוריטה כי הגורם המפקח הוא השלטון העותומאני על ידי חקיקה טורקית, כמו מתן רישיונות להפעלת בתי דפוס, היתרים לפרסום ועונשים אם משהוא מחבל בשקט.
בית הדפוס הראשון היה בירושלים של אדם בשם ישראל בק, אשר היה היחיד שקיבל היתר לפעול בירושלים גם מהרבנים וגם מהטורקים.  קצת יותר מאוחר, בשנת 1863 הוצא לאור העיתון "לבנון", על ידי שני יזמים צעירים, יואל משה סלומון ומיכאל הכהן, ואשר פנה בעיקר לאשכנזים המתנגדים לחסידים.  עיתון זה לא נולד מתוך רצון למלא שליחות רעיונות או לשמש כבמה ספרותית, אלא מתוך שיקולים עסקיים טהורים וכמקור פרנסה. ישראל בק כתשובה החליט להוציא את העיתון המתחרה ששמו "החבצלת", אשר שרת בעיקר את הספרדים החסידים.  עיתון נוסף שיצא לאור ונלחם בעיקר בעיתון של ישראל בק הוא "שערי ציון", כאשר עיתון זה משרת בעיקר את הגוף בירושלים שנקרא "הועד הכללי בירושלים".
המאמר של יחיאל לימור מנסה להצביע על שורשים של 5
תופעות שמצאו את ביטוייהן כבר בימים הראשונים של העיתונות העברית בארץ ישראל:
·         המכוונות של העיתונים הייתה כלכלית, למטרות רווח בלבד.
·         היו ניסיונות של המוציא לאור או הבעלים להתערב בעבודת העורכים ולהשפיע על התכנים.  למשל  הבעלים של העיתון “שערי ציון", יצחק גוש צנעני, היה מתערב בעבודת העורך שלו, מטרתו הייתה להלחם בעיתון "חבצלת" ולקדם את האינטרסים של "הועד הכללי בירושלים" ופרסם בעיתון כתבות מוזמנות שלהם.
·         קניה של מאמרים בעיתונים תמורת תשלום לעיתון ובעליו.  הועד הכללי בירושלים אמר לבעלים, צנעני, אנחנו נממן את העיתון ואתה תפרסם מאמרים שלנו ובכך יקודמו ענייני הועד הכללי.
·         תמיכה של רשויות בעיתונים שמשרתים את ענייניהם.
·         יריבויות קשים בין המו"לים עד כדי ניסיון לפגיעה בעסקיהם כמו, הלשנות לטורקים על פתיחת עסק, בית דפוס ללא רישיון ועוד.
"עיתונות הסנסציה בארץ ישראל בתקופת המאה ה-"20 – כתב עוזי אליידע מאמר זה עושה השוואה בין העיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה לבין העיתונים הקודמים.  המאמר מגיב לדברים של ד"ר משה קרן, שפרסם ב-1955.  ד"ר קרן הבחין בין עיתונות רצינית, עיתונות סנסציה ועיתונות קלה.  העיתונות הרצינית נתפסה על ידו כמפיצת מידע חדשותי, פרשנית, מקיפה, אמינה, מנוסחת בצורה זהירה, מנומקת ושעונה על קו אידיאולוגי לאומי ואחראי.  עיתונות הסנסציה מנוסחת על ידו כחסרת עמוד שגרה אידיאולוגי, רוחני ומוסרי, אשר משקפת את רצון עורכה להשיג רווחים מהירים בכל דרך שהיא, גם במחיר ויתור על אמינות ודיוק המידע החדשותי.
 עורכי העיתון לדעתו, מנסים לפנות ליצריו הקלוקלים של הקורא, הם ממלאים את דפיו של העיתון ברכילות, אסונות, פלילים, כותרות מגרות ועסיסיות, ניסוח דרמטי, וולגרי ורגשני. העיתונות הקלה לדעתו, מעבירה לציבור מידע רציני ומעמיק בסגנון קל, שפה בהירה, פשוטה, טקסט קצר, שימוש באיורים ותצלומים, שילוב של סיפורים, שירים וקריקטורות. משה קרן טען, שרוב העיתונות הישראלית בתקופתו, היא רצינית ומיעוטה קלה.
עוזי אליידע מתנגד לדבריו של קרן ואומר, שכבר בעבר העיתונות הייתה קלה ושתמיד העיתונות הייתה סנסציונית והוא מוכיח זאת באמצעות העיתון "הצבי" של אליעזר בן יהודה.
העיתונות בתקופה העותומאנית יצאה לאור רק פעם בשבוע על נייר קוורטו קטן.  העיתונים השתייכו לקטגוריה של עיתונות רצינית (חבצלת, לבנון ושערי ציון), והם באמת שמשו כאמצעי חינוך וגיבוש אידיאולוגי של אוכלוסייה מוגדרת וכמובן גם כלי לניגוח המתנגדים. הדפים הראשונים של העיתון הוקדשו למאמרי עיון ופולמוס (אין מקום לחדשות חוץ, כי מטרת העיתונים לשרת את הרבנים), רוב העיתון היה חדשות מקומיות, לכן העיתון של אליעזר בן יהודה היה חידוש לאותה תקופה.
·         בתכנים של העיתון – היו חדשות חוץ ·         בהגדרה של העיתון – קל וסנסציוני ·         המכוונות של העיתון – מכוונות דומיננטית של שרות העיתון של אליעזר בן יהודה הקדים את זמנו, הוא בא מוקדם מידי לאוכלוסייה דתית ושמרנית ולכן היו חיכוכים בינו לבין האוכלוסייה.  לא הייתה התאמה בין "המתווך" – העיתון ל"קהילה" – קהל היעד, יישוב חרדי שמרני.  בן יהודה רצה עיתון חילוני, משכיל,  שיסקר לא רק את המפעל הציוני בארץ, אלא גם את חיי האופנה, תרבות, פלילים ועוד, כלומר עיתונות צהובה.
(העיתון החליף מס' פעמים את שמו "הצבי", "השקפה", "האור", "דואר היום").  מטרת העיתון הייתה לשמש ככלי לעיצוב חברה עברית, כמו כן לחדש את השפה העברית.
היישוב התייחס בביקורת לעיתון, אנשים החרימו אותו, ולכן נכנס למשבר כלכלי.  בשלב מסוים הוא יצא מהמשבר באמצעות משקיע.  יותר מאוחר אליעזר בן יהודה פרש מהעיתון כדי לכתוב את המילון העברי הראשון ונתן את משרת העורך לבני איתמר בן אבי.  איתמר הקצין את העיתון גבוה יותר.  כתב מאמרים שהשתלחו בגופים בארץ, ביקר את ענטבי שהיה ראש ארגון "כל ישראל חברים" כנגד "יקבי ראשון לציון".  בגלל זה העיתון נסגר ונפתח חליפות.  בעיתון היו מדורים שונים כמו אופנה, מדורי חוץ ועוד.  החזון של אליעזר בן יהודה להוציא יומון, ואכן זהו היה יומון ראשון, אך הוא יצא לאור לא יותר מ-3 פעמים בשבוע.
המכוונות הדומיננטית של העיתון הייתה מכוונות של שרות – החייאת השפה העברית, יומון עברי ראשון, חדשות חוץ ומנותק מהרבנים.  מבחינת הגדרת העיתון הוא קל וסנסציוני.
"העיתונות העברים בא"י בימי השלטון הבריטי" – חביב כנען מאמר זה סוקר את התפתחות העיתונות העברית בין השנים 1917-1948.  המאמר נחלק לשני חלקים, החלק הראשון מאפיין את העיתונות העברית בתקופת המנדט הבריטי, והחלק השני מדבר על אמצעי הפיקוח שהפעיל המנדט כנגד הישוב היהודי בארץ.
המאמר מדבר על התקופה של פרסום הספר הלבן על ידי הבריטים ב-1939, שזו תחילת מלחמת העולם השנייה.  בספר הלבן חלו איסורים כמו הגבלת העלייה היהודית לארץ, איסור מכירת קרקעות ליהודים.  הערבים היוו את הרוב בארץ, כך שהחוקים החדשים בעצם ביססו בעצם את האוכלוסייה הערבית.
בארץ היו הרבה תנועות מרי כמו אצ"ל, לחי, הגנה והיו ביניהם חילוקי דעות בנוגע להתייחסות לגזרות של הבריטים.  עם זאת למרות שלכל מחתרת כזאת היה עיתון משלה, כל העיתונים התאחדו למטרה משותפת – הקמת מדינה יהודית בישראל. העיתונות היהודית בארץ ישראל מיום מהיום בו הייתה אחד הכלים שבאמצעותם גיבש הישוב היהודי את כוחו ומאבקו בנושא הקוממיות.  העיתונים היהודים ליוו את הצמיחה ואת תודעת העצמאות של הישוב היהודי בהכוונה ובהדרכה.  כל העיתונים היהודים בא"י כולל את אלו שהופיעו בשפות זרות, ראו את עצמם בתקופת השלטון המנדטורי כמדריכי דעת בציבור היהודי.  באמצעותם ביטא היישוב היהודי את שאיפותיו, תקוותיו, מעל דפי העיתון הושמעו מחאות, תביעות ורצון לדגש על אחדות לאומית.  כל העיתונים התאחדו תחת מטרה אחת – חיזוק כוחו של היישוב היהודי והתייצבותו מול האימפריה הבריטית.
העיתונות העברית דאז הייתה עיתונות רצינית, בבעלות מפלגתית ברובה ואולם למרות הבדלי הדעות וההשקפות הם היו מאוחדים סביב הנושאים הבאים: ·         הדיפת כל התנכלות לאינטרסים של היישוב היהודי ·         נאמנות לעליה יהודית חופשית לא"י ·         הכרת בזכות של התפתחות חופשית של היישוב בכפר ובעיר ·         הבטחת הזכות להתיישבות ובניין בכל חלקי הארץ ·         יוזמה יהודית ועבודה עברית ·         הכרת הצורך לפתח תרבות, כלכלה ושירותי חינוך ובריאות עצמאיים ומותאמים לצורכי האוכלוסייה היהודית בא"י מה שטרף את הקלפים, במידה מסוימת, והכין את העיתונות למאבק היה כמובן פרסום הספר הלבן ב-1939, שקבע שתוך 10 שנים תהפוך מדינת ישראל לעצמאית בעלת רוב של ערבים, תוך 5 שנים תופסק העלייה היהודית לא"י (זהו גזר דין מוות לרעיון המדינה היהודית), ויהודים לא יוכלו לרכוש אדמות במרבית שטחי ארץ ישראל.  פרסום ספר זה היה נקודה חשובה שהובילה את העיתונות להתלכד ולשקף את המאורעות בתחומי א"י, לאו דווקא באמצעות השופר הממשלתי-השלטון הבריטי, ולהנחות את היישוב היהודי כנגד השלטון הבריטי.  העיתונים שהיו באותה תקופה היו למשל "דבר", שיצא לאור ב-19
5 והטיף לחינוך מעמדי.  הוא היה ביטאונה של הסתדרות העובדים הצעירה, והוא ניסה להחדיר את הרעיון של עם עובד, בנוסף עורכו היה ברל כצנלסון.  ב-1930 התחילו לפרסם את "דבר לעולה" בשפת המקור של העולים.  עיתון "הבוקר" שיצא לאור ב- 1939, היה עיתונה של הציונות הכללית, ושל התאחדות בעלי התעשייה והאיכרים, כלומר עיתונם של בני המעמד הבינוני.  העיתון נטה ימינה יותר מעיתון "הארץ".  עיתון "הצופה" קם בשנת 1938 (העיתון עדיין קיים – עיתון מפלגתי), היה ביטאונה של תנועת המזרחי והוא חינך ליסודות דתיים ומסורתיים.  עיתון "ידיעות אחרונות יצא לאור ב-1936
והיה עיתון לא מפלגתי.  עיתון "הארץ" התחיל בשם "חדשות מן הארץ", יצא לאור ב-1918 בירושלים, בשל בעיות העבירו אותו לקהיר, ויותר מאוחר קבוצת ציונים רוסיים רכשה אותו והעבירה אותו חזרה לת"א.  עיתון זה נחשב לבלתי תלוי בגוף ציבורי, היה מקורב לאגף הפרוגרסיבי של הציונים ותמך בחיים ויצמן.  לעיתון זה הייתה מכוונת כלכלית.
כפי שאנו רואים זוהי עיתונות מפלגתית ברובה עם מכוונות של שרות, מכוונות אידיאולוגית, הכוונה לא למטרת רווח אלא למטרת הציונות.  דגם הפיקוח הוא אוטוריטארי, כי השלטון הבריטי היה סוגר עיתון אשר חיבל בשקט החברתי.  אולם הייתה פה הנהגה יהודית שהיו לה מטרות של ציונות לכן דגם הפיקוח הוא דגם פיקוח של תקשורת מתפתחת כלפי ההנהגה היהודית והעיתונות.  (דגם פיקוח של תקשורת מתפתחת – התקשורת מתגייסת למאמץ הלאומי, למשימות חינוכיות וחברתיות, ומקבלת מתוך הכרה את סדר העדיפויות של השלטון המקומי, במקרה …