בעבודה זו ננתח את ההצגה הילד חולם, כפי שהוצגה בתיאטרון הבימה בתל-אביב במאי 1993 בבימויו של חנוך לוין, על פי סרט בבימויו של רם לוי. הניתוח יתבסס על המתודולוגיות הסמיוטית והפנומנולוגית.  בהסתמך על טבלת מרכיבי המופע של תדיאוש קובזאן (Tadeusz Kowzan), מחלוצי הפרקטיקה של הגישה הסמיוטית, בחרנו להתייחס למראה הבמה ולמשמעותו, מבלי להתעלם מהערך המוסף של החוויה הרגשית, הנבנית מהפניה אל הזיכרון הקולקטיבי של הצופה הישראלי- יהודי מחד ואל המשמעות האוניברסלית מאידך. בחרנו להתייחס לשתי הגישות כמשלימות זו את זו. להערכתנו החוויה הרגשית הסובייקטיבית נבנית מהמסמנים אותם רואה הצופה ומזהה בהם את המסומנים, אך לא כהליך אנליטי מודע בראשיתו של דבר אלא כחוויה חושית שמיתרגמת בסופו של דבר לתודעה והכרה