אלימות בתקשורת החדשותית

תקציר העבודה

מבוא
האם מה שמנחה את העיתונות הוא "החתירה הבלתי פוסקת אחר האמת" (הוהנברג), או "השקר, הטיפשות, תאוות הבצע וחוסר האחראיות המוסרית" (ברנדו)? ככל הנראה אף אחת משתי הקביעות אינה נכונה (או, אם להיות נבזי, קצת מכל אחת מהן). במנותק מהספורט הבינלאומי (לא רק בישראל) להאשים את התקשורת בטיפוח סוגיות פוליטיות צרות, הייתי רוצה לטעון כי עיתונאים הם מספרי סיפורים כנים, המנסים, במגבלות הרבות של המדיום הנתון להם, להבנות סדר במציאות מסובכת שבלתי אפשרי לתארה בידיעה חדשותית, או במאמר דעות, של 300 מלה. הבניית הסדר הזו תלויה הן בעמדותיו האידיאולוגיות-הסובייקטיביות של העיתונאי, והן בדרישותיו של הקהל הספציפי שהעיתונאי (חושב שהוא) מתכתב אתו.לפיכך, על צרכן התקשורת הרוצה להבין "מה באמת קורה" לקחת בחשבון את הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של העיסוק העיתונאי ולהצליב כמה מקורות עיתונאיים (או כמה כותבים).מצד שני, על העיתונאי המעוניין להתקרב קצת יותר להגדרה האידיאליסטית של המקצוע העיתונאי ("חיפוש האמת") לאתגר את תפיסות העולם הסובייקטיביות שלו ולנסות להבין את עמדות "הצד השני" – יהיה אשר יהיה.(בעז גאון) קארי במאמרו "גישה לתקשורת כתרבות" מציג שתי תפיסות לתקשורת: תקשורת כהעברה- תקשורת שמפיצה תכנים במרחב כדי לשלוט בפרט ובמרחב. תקשורת כהתכנסות טקסית- התקשורת היא טקס שמושך עליו את הפרט תוך יצירת שיתוף ואחווה. התקשורת והתרבות מספקות לאדם מערכת סמלים שמסייעים לו להגדיר את המציאות והזהות החברתית שלו. קארי משווה את התרבות לדג במים. התרבות עוטפת אותנו כמו שמים עוטפים דג והוא לא מודע לקיום המים. התרבות היום יומית כל כך טבועה באדם כך שהוא לא חש בה יותר. . קארי טוען כי התקשורת ממלאת תפקידים רבים בחיי האדם. היא מפיקה בעבור האדם  מציאות משמרת אותה ומשנה אותה בהתאם לצורך. התקשורת יוצרת לאדם "מפה" למציאות בה הוא חי. התקשורת עושה לאדם סדר בכאוס שסביבו ומקנה משמעות לאירועים סביבו. תהליך ההתכנסות הטקסית של התקשורת מאפשר לאדם לבנות את הזהות החברתית שלו.
רוגל אלפר(היה בעבר מבקר הטלוויזיה של "הארץ" וכיום משמש עורך המוסף שלו) מבטא את הביקורת שלו על האלימות בתקשורת החדשותית ברומן פרי עטו "ספיבק". שם הוא מתאר עולם בו הגענו למצב שבו מכשירי הטלויזיה  מתפוצצים בסלון באופן מיקרי ובאחריות.
עולם בו עברנו מהאלימות התחושתית שבחדשות לאלימות ממשית וקטלנית לשם רואה אלפר שאנו בדרך.
גם שי גולדן(מבקר טלוויזיה ועורך תרבות) כועס על הטלויזיה גיבור ספרו "המפצח" הוא עיתונאי "השוחט" אנשי טלויזיה במאמריו ולבסוף מתגלה כרוצח אכזרי המבצע בהם את זממו גם במציאות.עבודתי תעסוק בנושא התקשורת החדשותית בישראל ובשאלה האם קבוצת החדשות הינה קבוצה אלימה. ואם קבוצה זו אכן אלימה, מה הם הגורמים או המניעים לאלימות זו ומה סוגייה.בחינה זו תעשה על ידי ניתוח תוכן ושפת החדשות תוך בחינת שלוש זירות עיקריות של סיקור חדשותי פוליטיקה,פיגועים ולחימה. כול זירה תבחן לפי מאפייניה היחודיים וסוג האלימות המופנה כלפייה.את הנושא הזה בחרתי לא מתוך ציניות או ביקורתיות מאולצת ,אלא כיוון שכהיותי צורכת חדשות קבועה נתקלת אני שוב ושוב במין הרגשה שאני עדה לאירוע אלים כול שהוא, הרגשה שלא עולה בקנה אחד עם התדמית המוכרת לי של תקשורת חדשותית ,דוברת אמת ומגנה- "כלב שמירה נאמן".
אין ספק שבלעדי התקשורת וסיקורה הנרחב, אין אנו יכולים להיות מעורבים וערים למתרחש, אך יחד עם זאת חוששת אני שלעיתים מטשטש קו הגבול בין זכות הציבור לדעת לבין זירת הרייטיניג אשר בה רוצים לזכות אנשי החדשות.‏ הביקורת הקיימת על התקשורת החדשותית אינה חד כיוונית וישנם דעות שונות בנושא בהם אדון בעבודתי. עיקר טענותיי הם שקבוצת החדשות הינה קבוצה אלימה אשר נשקה הוא השפה.‏עיקר כוחה הוא בקונצנזוס סביבה וביכולתה להבליט אירועים מסוימים (סיקור פיגועים ,לחימה וסיקור פוליטי).‏האלימות אותה מפעילה קבוצה זו, לא נובעת מאפיונים אישיותיים אלא מתוקף הימצאותם בקבוצה:
א. הגמונית ב. בעלת נורמות אלימות