המגעים הדיפלומטים ערב מבצע "קדש"

תקציר העבודה

מבצע קדש היה מבצע מלחמתי של ישראל נגד מצרים, בתיאום עם בריטניה וצרפת.
מבצע זה נערך מ- 29 באוקטובר עד ל- 5 בנובמבר 1956. הרקע למבצע היו ההסתננויות והחבלה שניהלו המצרים בגבולם המזרחי עם ישראל מ- 1951, הקמת הפיקוד הבין ערבי בראשות מצרים ובהשתתפות ירדן וסוריה, ריכוז כוחות צבא גדולים ומאגרי נשק עצומים בחצי האי סיני, עסקת הנשק הדגולה עם צ'כיה וכמובן הלאמת התעלה.
צה"ל כבש במלחמת בזק את רצועת עזה וחצי האי סיני, אך הבריטים והצרפתים מצידם לא מילאו את חלקם בהסכם ותפסו רק את החלק הצפוני של התעלה.
הגוש הסובייטי נחלץ לעזרת מצרים וגם ארצות הברית תבעה את נסיגת הבריטים הצרפתים והישראלים.
אחרי מאבק מדיני נסוגו הכוחות התוקפים וכח או"ם הוצב ברצועת עזה, מיצריי טירן וגבול סיני.
במלחמה זו נפלו 170 חיילי צה"ל ויותר מ- 800 נפצעו. אבדות המצרים היו כבדות יותר והגיעו לאלפי חיילים הרוגים וששת אלפים חיילים שנשבו.
מבחינת ישראל מלחמת סיני הייתה שיאו של תהליך שראשיתו הכרה כי ישראל צועדת לקראת "סיבוב שני" ממנו חשש כל כך בן גוריון. מבחינת צה"ל התיכנונים וההכרה בדבר נחיצות מלחמה יזומה הופיעו כבר בשלהי 1953. דיין פרס ובן גוריון לא ביקשו מלחמה לשמה. הם האמינו כי ממילא נגזר על ישראל "סיבוב שני", אך גם אם שוגים הם, ויעלה בידי ישראל לחתום על חוזה שלום עם מצרים יהיה זה שלום בגבולות 49, ללא שליטה על חלק חשוב מקורות המים, ושלום זה אינו טוב לישראל.
בן גוריון הבהיר כי למרות ש"סיבוב שני" הוא בלתי נמנע, ועדיפה מלחמה יזומה, לא תצא ישראל למלחמה ללא גיבוי מדיני וצבאי של מעצמה מערבית. עיסקת הנשק שרקמו דיין ופרס עם צרפת הביאו לישראל את הברית שלה ייחל בן גוריון.
צרפת עצמה הייתה עסוקה באותם ימים בניסיון לרכך את המרד באלג'ריה, נסיון שלא עלה יפה. צרפת ראתה בנאצר כגורם מתסיס ומסייע למרד וראתה בהפלתו כיעד ראשון במעלה.
פרס הציע למערכת הביטחון הצרפתית ברית על בסיס הבעייה המשותפת לשתי המדינות – נאצר.
מבחינת צרפת יש לראות את הברית עם ישראל בפרספקטיבה של מלחמתה במורדים באלג'יריה, ועל זה עוד ארחיב בהמשך.
כאשר הכריז נאצר על הלאמת התעלה כבר פעל בפריז מטה ישראלי – צרפתי משותף, והמשבר אם כן מצא את ישראל וצרפת בעיצומה של הכנת תשתית לפעולה צבאית משותפת נגד מצרים.
בריטניה עצמה התנגדה בתוקף לשיתופה של ישראל בכל מהלך צבאי, ואכן צרפת בתחילת המשבר נמנעה מלשתף אותה בהכנות. רק לאחר שיחסי צרפת ואנגליה עלו על שירטון, הואץ שיתוף הפעולה עם ישראל.
בניגוד לצרפת, שם האווירה הפוליטית הייתה נוחה למצב לוחמה, אצל הבריטים המצב היה שונה ודעת הקהל לא הצדיקה מלחמה. ובזה אנו יכולים לראות את הפער הגדול בין דעת הקהל לבין עמדת מנהיגי בריטניה שצידדו במלחמה. מבחינתם הלאמת התעלה היה הקש ששבר את גב הגמל, והביא את בריטניה לאובדן מעמדה החזק במזרח התיכון. סידרת "ההשפלות" שחוו הבריטים במזרח התיכון כגון : הסכם פינוי הכוחות ממצרים, כשלון "ברית בגדד", כשלונן של תוכניות "אלפא" ו"אומגה" שביקשו ליישב את הסכסוך במזרח התיכון על חשבון ישראל והפגיעה הקשה במעמדה של בריטניה בירדן עם הדחתו של סיר ג'ון גאלב מפיקוד הלגיון הערבי במרס 1956, הביאו את אידן וחבריו למסקנה שיש רק פיתרון אחד לבעיית מצרים והוא מלחמה.
אידן שהתקשה "למכור" את בעיית מצרים לעמו ולאמריקאים נאלץ להסכים בשלב הראשון עם ארצות הברית שגרסה כי יש לסיים את המשבר במשא ומתן. הצרפתים שראו את בעייתו של אידן לא היססו והזמינו את הישראלים למהלך המשותף על תקן ה"עילה" למלחמה ובך משכו את אידן להסכים לשיתוף פעולה צבאי חד פעמי עם שתי מדינות שלכאורה לא היה להן שום דבר משותף.
מטרת עבודתי, אם כן, היא לבחון את התהליכים והגורמים שהובילו את שלושת המדינות להגיע למצב בו שילוב נדיר של אינטרסים מדיניים וצבאיים הובילו אותן לשיתוף פעולה צבאי, ששיאו הוא מלחמת סיני.