תוכן העניינים

1 .
מבוא.
2.
מחקר- א.
הצגת שאלת המחקר. ב.
הרעיון – צנחנים – יעדים ומטרות .
ג.
דרך ההתארגנות וביצוע.
– הצנחנים ברומניה.
– הצנחנים ביוגוסלביה.
– הצנחנים בהונגריה.
– הצנחנים בסלובקיה.
ד.
התוצאות- – חנה סנש.
– משפט הדיבה של חנה סנש.
– אנצו סירני.
– חביבה רייק.
3.
סיכום.
4.
רשימה ביבליוגרפית.
5.
נספחים- – נספח א' – נספח ב' – נספח ג' מבוא
בימים שמיליוני יהודים נפלו בידי הנאצים, נולדה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ובארגון ה"הגנה" מחשבה על החדרת שליחים יהודים אל מעבר לקווי האויב. שליחים אלה צריכים היו להיות יוצאי הארצות הכבושות, לדעת את שפתן ואת מנהגי תושביהן ולהכיר את תנאיהם הגיאוגרפיים והמדיניים. היה עליהם להביא את בשורת העידוד של ארץ-ישראל הלוחמת ולעמוד בראש תנועת מרי יהודית.תכנית כזו אי-אפשר היה להוציא לפועל בלי עזרתה של אחת המדינות הלוחמות. הכשרתם של השליחים, ציודם, החדרתם אל ארץ האויב, הקשר עימהם לאחר שיגיעו, כל אלה הצריכו מערך צבאי שלא היה בידי ה"הגנה" להקימו. הדרך היחידה הייתה לשכנע את החוגים המדיניים והצבאיים של המדינות הלוחמות בנאצים, כי שליחים עבריים יוכלו למלא באירופה הכבושה תפקידים רבי ערך למאמץ המלחמה, וכן להבטיח שתינתן לשליחים אלה אפשרות לפעול גם בשליחות עמם. כשהגיעו ליישוב בסתיו 1942 ידיעות על מסע ההשמדה המוחלט נגד יהודי אירופה, הציע אליהו גולומב בשם ה"הגנה" שיחידות פלמ"ח תשלחנה בדרך הים או בדרך האוויר אל מעבר לקווי האויב, ומשה שרתוק ועוזריו במחלקה המדינית פתחו במשא להגשמת הצעה זו עם שירותי הביון הבריטיים.  בראשית 1943 באו שליחי המוסדות להסכם עם שתי מחלקות של המודיעין הבריטי, מחלקת המודיעין של משרד החוץ ושירות המודיעין של חיל האוויר. מחלקות אלה הסכימו, כי נוסף על תפקידים שיוטלו על שליחי ה"הגנה" מטעם הבריטים, כגון הקמת קשר אלחוטי באזורים הכבושים, הכנת מקומות מקלט לטייסים שנאלצו לצנוח בארץ האויב ועוד, יוטל עליהם לפעול במתן עזרה ליהודים בכל צורה אפשרית. ברור היה כי עיקר ביצועה של תכנית זו, שכונתה תכנית ח' (חדירה), תהיה באמצעות צנחנים.הידיעה על הצנחת צנחנים יהודיים באירופה פשטה בקרב היישוב היהודי ומאות התנדבו למשימה. בהסתר גמור נערך גיוסם של מתנדבים לתכנית זו. 170 איש, רבים מהם משורות הפלמ"ח, חלק ניכר מהם מן ההתיישבות העובדת ובייחוד מן התנועות הקיבוציות, התנדבו לפעולה. 70 איש נוספים התנדבו מקרב יחידות הצבא השונות, ולפי הסכם עם שלטונות הצבא הוצאו מיחידותיהם וצורפו לחבורת המתנדבים. רוב המועמדים לצניחה היו יוצאי התנועות החלוציות בארצות שאליהן עמדו להישלח, ולקשריהם האישיים והתנועתיים היה משקל רב בביצוע שליחותם. בסוף 1943 התקיים ברמת הכובש קורס לאלחוטנים, שבו השתתפו כתריסר מתנדבים ומתנדבות. בחורף ובאביב 1944 השתתפו חלק מן המתנדבים בשני קורסים מקיפים – בקיבוץ הזורע וברמת הכובש – שנמשכו כל אחד קרוב לחודשיים. האנשים אומנו בחבלה, בשימוש בסוגי נשק שונים ובלחימה פרטיזנית. הם קיבלו אימון גופני מעולה (היאבקות ואגרוף) וניתנה להם גם הסברה רעיונית ומדינית. חברים שהגיעו מן הארצות הכבושות סיפרו למשתתפי הקורסים על מצב היהודים והנוער באותן הארצות. עם סיום הקורסים נשלחו האנשים למקומות שמהם באו וחיכו למועד צאתם לפעולה. בהקשר לתכניות ההחדרה הוקמה במסגרת הפלמ"ח "המחלקה הבלקנית", שאנשיה הכשירו עצמם לפעולה בארצות האויב באירופה הדרומית-מזרחית.לכל הצנחנים היוצאים לפעולה ניתנה דרגת קצונה בריטית, כדי שיהיה להם מעמד של אנשי צבא שבויים, אם יפלו בידי האויב. צנחנים בודדים או חוליות קטנות החלו לצאת למשימתם עוד באביב 1943 ועד סוף המלחמה הגיעו לשירות פעיל 32 צנחנים ובהם שלוש בחורות. הם יצאו לארצות הבאות: לרומניה – תשעה, להונגריה – שלושה, לסלובקיה – חמישה, ליוגוסלביה ולגבול האוסטרי – עשרה. שלושה פעלו באיטליה ושניים נועדו לפעול בבולגריה (אלה הצליחו להגיע אליה רק לאחר כניעתה). שנים-עשר מבין הצנחנים נפלו בשבי ושבעה מהם הוצאו להורג. הצנחנים הארץ ישראליים היו קבוצה של מתנדבים יהודים מארץ ישראל שנשלחו למשימות בכמה מדינות באירופה הכבושה בשנים 1945-
1 943. הרעיון היה לשלוח שליחים מהיישוב כדי לעודד את היהודים בארצות הכבושות בידי הנאצים, לארגן תנועות מרי ולהצילם, בא בעקבות השינוי שחל ביישוב בסתיו 1942 ביחס לידיעות על רצח יהודי אירופה. השינוי נבע מעדויותיהם של 69 אזרחים יהודים בעלי דרכון של ארץ-ישראל, שבאמצע נובמבר באו מפולין לארץ-ישראל במסגרת חלופי יהודים בגרמנים. בהעדר אמצעי החדרה משלה ביקשה הסוכנות היהודית לשלב שליחים יהודים בפעולות של מנהלת המבצעים המיוחדים  (SOE Special Operations Executive), ושל כמה גופי מודיעין שפעלו מאחורי קווי האויב בארצות הכבושות, בייחוד בבלקן, שבו עדיין שרדו קהילות יהודיות גדולות. בראשית 1943 דחו הבריטים את ההצעות השאפתניות של הסוכנות היהודית לשלוח לשטחים הכבושים בידי הנאצים מאות מתנדבים, אך בהכירם במוטיווציה המיוחדת של המתנדבים, בידיעת השפות שלהם ובהכרתם את שטח ארצות היעד, ניאותו הבריטים להצניח כמה צנחנים-סוכנים. מטה המבצעים המיוחדים רצה שהם יהיו מפעילי אלחוט ומדריכים ליד קציני הקישור שלו עם הפרטיזנים.ענף המודיעין הצבאי M19, שהיה ממונה על שבויי מלחמה, הטיל על הצנחנים שיצאו באמצעותו לשליחות תפקיד להציל שבויי מלחמה נמלטים וכן אנשי צבא בריטים שלא נשבו ושהסתתרו בשטח האויב. שני הגופים ידעו, או אישרו, את תפקידם הכפול של המתנדבים, הן כסוכנים בריטים והן כשליחים יהודים. המועמדים נבחרו מקרב ה 'מחלקה הגרמנית' וה 'מחלקה הבלקנית' בפלמ"ח, מקרב מתנדבי היישוב ששירתו בצבא הבריטי ומקרב פעילים של תנועות נוער חלוציות שזמן קצר לפני-כן עלו לארץ-ישראל מאחת ממדינות היעד. רובם התגייסו דרך ועדה מיוחדת שהקימו הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב וארגון ההגנה.
מעטים גויסו במישרין בידי הארגונים הבריטיים.
כ-
5 0 נשים וגברים התנדבו, 110 עברו הכשרה, אך מחמת קשיים מבצעיים וטכניים הוצנחו רק 33 וחמישה הסתננו למדינות היעד. תשעה מתוך ה- 38 נפלו בשליחותם. במאי 1943 צנח הצנחן הראשון, פרץ רוזנברג, ביוגוסלוויה עם יחידת הקשר של מקלין   (Maclean)למטהו של יוסיפ ברוז טיטו. הצנחן האחרון, חיים ולדנר, הוצנח בדרום אוסטריה ביום האחרון למלחמה כדי לסייע לאסירים במחנה שבויי מלחמה מרוחק. כמה צנחנים, כגון דן לנר, חיים חרמש, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני, יצאו ליותר משליחות אחת. שלושה צנחנים הסתננו להונגריה – חנה סנש, פרץ גולדשטיין ויואל פלגי; שני הראשונים נפלו בשליחותם. חמישה השתתפו במרד הלאומי הסלובקי – חביבה רייך, צבי בן-יעקב, רפאל רייס, אבא ברדיצ'ב וחיים חרמש; ארבעת הראשונים נפלו בשליחותם; שישה פעלו בצפון איטליה – אנצו סרני, אפרים דפני, יעקב שפירא, בנימין גפנר, יחיאל קספ ורפאלי; סרני וקספ נפלו בשליחותם; אחד באוסטריה חיים ולדנר; אחד, אדולף רבינוביץ', צנח שבע פעמים בצרפת, עד שנלכד והוצא להורג; שניים -אהרן בן-יוסף ויוסף ורון, הסתננו לבולגריה לאחר שחרורה בידי הצבא האדום; תשעה צנחנים פעלו ברומניה, והצליחו לסייע לשבויי מלחמה של בעלות-הברית בתקופת המעבר שלאחר כניעתה של רומניה, ולארגן עלייה ,ליובה [יהודה] גוקובסקי, אריה פיכמן, ריקו לופסקו, אריה מקרסקו, דב הררי, ברוך קמין, יצחק בן-אפרים, אוריאל קנר וישעיהו דן; עשרה שירתו ביחידות הקשר של הבריטים שפעלו עם הפרטיזנים ביוגוסלביה – פרץ רוזנברג, רחבעם אמיר, ראובן דפני, יונה רוזן, ניסים טסטה, צדוק דרוגויר-דורון, שרה ברוורמן, אלי זוהר, שלום פינצי ודן לנר. גם הרופא הארצישראלי ד"ר ישראל מהרי"ק הוצנח פעמים אחדות אל הפרטיזנים. הצנחנים הללו אמורים היו להיות רק כוח החלוץ של קבוצות גדולות יותר שהיו אמורות להגיע בעקבותיהם, אך לא הגיעו מחמת הסתייגויות מדיניות של הבריטים, מכשולים מבצעיים שלא ניתן היה להתגבר עליהם, או שחרורה של מדינת היעד .כעשרים וחמישה אלף גברים ונשים מיהודי ארץ ישראל התנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, החל מספטמבר 1939 ועד אביב
1 945. יהודים אלה התפרשו על פני יחידות רבות, מארץ ישראל וארצות המזרח הקרובות ועד לצפון-אפריקה, יוון, איטליה ואף המזרח הרחוק. ההתנדבות הביעה את החלום של הצבא היהודי הלוחם באויב הנורא ביותר שקם לעם היהודי בעולם המודרני. רק מקץ ארבע שנים הוקמה החטיבה היהודית הלוחמת, המוכרת כבריגדה היהודית, שהקיפה כחמישית ממספר היהודים המתנדבים בארץ ישראל. מצד הבריטים הוסכם כי מאבקם של היהודים יהיה על הזכות להילחם בגרמנים משמידי עמם ואילו מצד היהודים היה רצון לפעול למטרות לאומיות וציוניות – דבר שדוכא ככל האפשר על ידי הבריטים. במקביל בישרו שידורי הרדיו חדשות על כיבושן של מדינות נוספות והועלתה ההצעה להתנדב למשימה באירופה הכבושה, שאליה יגיעו באמצעות הצניחה.  פעילות זו שהציעו היהודים, הייתה חריגה מכלל הפעילות ההתנדבותית של היהודים בצבא הבריטי, משום שהיה לה אופי ייחודי, אינדיבידואלי והיה צורך להשקיע הרבה באופן יחסי בהכשרת הצנחנים שישלחו. הרעיון היה שהצנחנים יהיו שליחים של הישוב הציוני בקרב יהודי אירופה הכבושה. מכיוון שהמשאבים לביצוע משימות אלו היו בידי הבריטים, כמו למשל מתקני אימון ומטוסים, הרי שנוצר צורך לעשות שירות כפול בעצם היציאה למבצעים מסוכנים אלה.
מצד אחד, לשרת את הבריטים בדרך של איסוף ידיעות כמרגלים ומאידך, לסייע ליהודים בהבאת דבר הישוב העברי מארץ ישראל, בארגונם ובסיוע לבריחתם. מטרה כפולה זו נעטפה בכסות ציונית אידיאולוגית על ידי ראשי הישוב כבן-גוריון, כצנלסון ואחרים, שהועידו לצנחנים את המשימה ללמד את היהודים להילחם על חייהם בצורה גאה ולעודדם לעלות לארץ ישראל.2 מרבית הצנחנים הגיעו מארצות מולדתם באירופה רק שנים אחדות קודם לאותה פעילות והבריטים ראו יתרון בכך שיחזרו כמרגלים למדינות שהכירו ואת שפתן דיברו. לתוכנית זו נמצא ידיד בקרב זרועות המודיעין הבריטי, הלא הוא טוני סימונדס (Simonds), שהאמין במשימתם של הצנחנים. הוא הסכים להיעזר ביהודי ארץ ישראל לטובת ארגונו מצד אחד ולטובת העם היהודי מצד שני.  מבין השליחים, שישה כלל לא שבו משליחותם: אבא ברדיצ'ב, אנצו סירני, חביבה רייך, חנה סנש, צבי בן יעקב ורפאל רייס. אחרים נתפסו ונכלאו כשבויי מלחמה, שנשארו בחיים אך לא הצליחו למלא את משימותיהם. רק צנחנים מעטים עמדו במשימה לאחר שמספר שליחויות נכשלו ומבצעיהן נלכדו. למרות זאת, זכו הצנחנים-השליחים למפעל הנצחה כביר, במספר מישורים. על שמם נקראו ישובים ואתרים של התנועה הקיבוצית, אניות מעפילים ונוצר אתוס תרבותי-פוליטי שהשפיע על האווירה במדינה שנים ארוכות לאחר הקמתה.  פולחן הזיכרון סביב פרשת הצנחנים השליחים פותח אשנב לעולמם הפנימי של הגורמים אשר עיצבו את החיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים בישוב ולאחר מכן במדינה בשנותיה הראשונות. בשנים שבהן נתגבשו דפוסי התרבות הפוליטית של מדינת ישראל, התחשלו האתוסים הלאומיים ונמזגו לכלים ממלכתיים, כאשר כאמור, הנצחת הצנחנים-השליחים הפכה להיות מעין גולת כותרת של מפעל ההנצחה, הן במעגל המשפחתי, הן במעגל הקיבוצי [שמהם יצאו מרבית הצנחנים] והן במעגל הלאומי. לכאורה, ניתן להתייחס לאתוס זה כאל סמל ודוגמה לדרך שבה היה לנהוג, לפחות בתקופת המצוקה של המדינה, כאשר לא היה ברור מה יעלה בגורלה וכיצד תוכל להחזיק את עצמה. מאידך, ראוי להתייחס לצנחנים היהודים שפעלו בארצות אירופה הכבושה – סך הכול שלושים ושלושה במספר – באופן ביקורתי ולברר אם אמנם הצדיקו תוצאות משימותיהם את ההשקעה במבצעים אלה, כאשר השקעה זו באה לידי ביטוי לא רק במאמצים הכרוכים בהצנחתם, כי אם גם בחיי אדם ובאובדן דמויות מובילות מקרב טובי בניו ובנותיו של הישוב דאז. לאור השאלה אם המשימות הצדיקו עצמן, אתייחס בפרק הראשון ליעדים ולמטרות שעמדו לפני הצנחנים שיצאו לאירופה, בפרק השני לדרך ההתארגנות והביצוע ובפרק השלישי לתוצאות של אותן משימות, כאשר אתמקד בעיקר בדמויותיהם של חביבה רייק , חנה סנש ואנצו סירני , אשר יצאו לפעילות בסלובקיה , הונגריה וצפון-איטליה , בהתאמה ,ומייצגים למעשה גם את חבריהם שיצאו למקומות אלה. בעבודתי ארצה לטעון, כי יש להפריד בין ההילה האופפת את גבורתם של אותם צנחנים לבין התוצאות הממשיות של אותן צניחות. עוד אטען, כי בשל ארגון שלקה בחסר, בעיות תקשורת ושיתוף פעולה דל מצד גורמים שהיו אמורים לשתף פעולה, כמו הבריטים והפרטיזנים ביוגוסלביה, נתפסו רבים מהצנחנים-השליחים, מבלי שיצליחו למלא את שליחותם. מאחר ומשימה נמדדת בעיקר בתוצאותיה, הרי שמרבית משימותיהם של הצנחנים נכשלו. מול טענה זו, אציין גם את רצונם של הצנחנים לצאת למשימות מסיבות אישיות, מאחר שלרבים מהם נותרו בארצות אירופה בני משפחה וחברים, שעז היה רצונם לסייע בידם ולהצילם מהשואה הצפויה ליהדות אירופה. רצון זה גרם להם להזדרז ביציאה למשימה ויתכן כי התלהבות יתר זו לצאת למשימה, הייתה לרועץ, פגעה בתכנון וגרמה פעמים רבות לכישלונה.