תוכן עניינים
הקדמה. 3
חלק ראשון: הפקעה ללא תשלום פיצויים. 6
הרציונלים העומדים בבסיס שלילת הפיצויים.. 7
        הרציונלים העומדים בבסיס שלילת הפיצויים- ביקורת -9
רציונל ההשבחה בזכויות הפחותות מבעלות. 10 החוקים העיקריים המאפשרים הפקעה חלקית ללא תשלום פיצויים:. 11
                              פקודת הקרקעות( רכישה לצרכי ציבור), 1943 ( להלן: "פקודת הרכישה") 11
                              פקודת הדרכים ומסילות הברזל( הגנה ופיתוח),1943 ( להלן: "פקודת הדרכים")                               חוק התכנון והבנייה התשכ"ה, 1965. 12
                              חוק כביש ארצי לישראל, התשנ"ה-1994. 12
פיצויים כחריג, כשהוכח גרימת סבל. 13
חישוב השטח החלקי שאותו ניתן להפקיע ללא פיצויים.. 14
הסעיפים העיקריים בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד- 1964. 15
חלק שני:. 16
תשלום פיצויים בגין הפקעה מלאה- הלכת הולצמן 16
פרשות  אסלן ואורה כהן 18
           השפעת פסיקת העליון בעניין הפיצוי בגין הפקעה מלאה, על פסיקת בתי המשפט המחוזיים בפיצוי מלא בהפקעות חלקיות:  20 מקרים אשר בהם פסק ביהמ"ש המחוזי פיצוי מלא בגין הפקעה חלקית של מקרקעין 36
מקרים אשר בהם קבע ביהמ"ש המחוזי כי ניתן להפחית את הפיצויים בהתאם לחוקי ההפקעה השונים  
5                          מסקנות. 27
חלק שלישי- הדין האנגלי:. 33
                         הקדמה. 33
                         הפקעות ללא פיצוי במשפט האנגלי 35
הקדמה:
סמכותה של המדינה להפקיע את רכושו של הפרט כפופה להגבלה והיא תשלום הפיצויים בעבור הנזק שנגרם לו כתוצאה מהפקעת מקרקעיו, או חלק מהם. עקרון חובת תשלום הפיצוי נובע מההכרה המשפטית בזכות הקניין כזכות יסוד הקבועה בס' 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב- 1992 הקובע כי אין פוגעים בקניינו של אדם, ונותן מעין "הכשר" לפעולת ההפקעה, למרות שהיא פוגעת בקניינו של הפרט. ניתן לומר כי חובת תשלום הפיצויים מהווה מעין "מבחן מידתיות" לפגיעה: תשלום הפיצויים גורם לכך שגודל הפגיעה בזכות הקניין תצומצם ברמה שלא תעבור את גודל המידה הראויה. בנוסף, עקרון זה מהווה ביטוי לצדק החלוקתי מאחר ונמנע מהבעלים הפסד כספי ע"י כך שעל הציבור מוטל נטל תשלום הפיצויים.
נושא הטלת הנטל הכספי על הציבור מוכר גם במשפט העברי. בפרשנותו של החזון איש על מסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי הוא מציין כי כאשר נלקח מהפרט מקרקעין לשימושו של הציבור, " אין היחיד צריך להפסיד ממנו, אלא הציבור חייב לשלם לו הפסדו שהרי היחיד חייב לעשות צרכי ציבור משלו…אלא צריך לתת חלקו עם הציבור". בד"כ  קיימת האפשרות לפצות בשיעור העולה על שווי המקרקעין לפי השימוש שנעשה בהם, כאשר מחשבים איזה שימוש ניתן היה לעשות במקרקעין( בצורה סבירה) אלמלא ההפקעה ולפי הערכה זו נקבע גובה הפיצוי. גם במדינות שבהן הפיצוי הניתן על פגיעות שאינן כרוכות בנטילת המקרקעין( כגון הגבלת היתרי בנייה למשל) מקובל לתת פיצוי מלא שנלקח החלק הפיסי של המקרקעין. עקרון נוסף ה"נהנה" מחובת תשלום הפיצויים זהו עקרון השוויון שכן ללא תשלום הפיצויים תפגע ההפקעה בשוויון כיוון שרק בעלי המקרקעין הדרושים לשימושו של הציבור מפאת החזקתם במקרקעין מסוימים מובדלים מבעלי קרקעות אחרים, ולכן על הראשונים לשאת במימון התועלת הציבורית וזאת ללא כל הצדקה רציונאלית להטיל עליהם את המימון. בפרשת אבו דאייה מציין הנשיא אגרנט כי לא רק שהזכות לתשלום פיצויים נושאת היום אופי אוניברסאלי אלא מפאת חשיבותה היתרה עומדת במדרגת "זכות היסוד". מכאן יוצא אפוא כי אם לא נקבע בחוק אחרת זכאי בעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו לפיצויים. כאשר רצה המחוקק לשלול את הזכות לפיצויים בגין הפקעה הוא ציין זאת במפורש. דוגמאות לכך ניתן למצוא למשל בס' 20 לפקודת הקרקעות ( רכישה לצרכי ציבור), 1943; ס' 7 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל, 1943; ו- ס' 190 (א)(1) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה- 1965.
סעיפים אלו מסמיכים את הרשות להפקיע חלק מסוים מהמקרקעין הנע בין
5 ל-40 אחוזים ללא תשלום פיצויים בנסיבות מצומצמות. יש לפרש בצמצום ובאופן דווקני הוראותיו של חוק השולל זכות לפיצוי מלא כגון החוקים שאוזכרו לעיל, אם נחקק לפני חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב- 1992 ויש להתאימו מבחינה פרשנית לעקרונות המצויים בחוק היסוד. ניתן לומר כי לרשות נתונה מידת מה של חופש פעולה לבצע הפקעה ללא פיצוי, אך עם זאת יש לפרש את החופש הזה בצמצום. הראיה היא שקודם לחוק היסוד הצביע ביהמ"ש על הוראות מקפחות בחוקי ההפקעה, ולאור הוראותיהם המפורשות של אותם חוקים שלא אפשרו כל תמרון פרשני נאלץ ביהמ"ש להשלים עם ההוראות תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על עובדה זו. כאשר חוקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992 הועלתה זכות הקניין לדרגה של זכות חוקתית על חוקית( ס' 3 לחוק היסוד) וכתוצאה מכך התבסס מעמדה של הזכות לפיצויים בגין ההפקעה. חוק חדש או תיקון לחוק קיים שנחקק לאחר חוק היסוד אשר מסמיך לבצע הפקעה ללא תשלום פיצוי מלא אינו עומד במבחן ה"תכלית הראויה" ולא יהלום את ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכן פגיעתו בזכויות האדם תהא במידה העולה על הנדרש.  הנשיא ברק מציין כי חוק  הנוגד את חוק היסוד הינו לאו בר תוקף, אם אינו עומד בדרישותיה הברורות של פסקת ההגבלה, והנטל להוכיח את התקיימותן של דרישותיה של פסקת ההגבלה כפי שמופיעה בחוק היסוד מוטל על כתפיה של הרשות המפקיעה. בעניין קהתי מוזכר שיקול היעילות: הפנמת עלויות ההפקעה בידי הרשות המפקיעה מתמרצת אותה להפעיל שק"ד הולם לפני ביצוע ההפקעה בצורה המבטיחה הימנעות מביצוע הפקעה בהיקף שכלל אינו דרוש למימושה של "המטרה הציבורית", שאם לא כן, תחויב הרשות בתשלום פיצוי כספי לא נחוץ. חנוך דגן מתייחס לשיקול היעילות מזווית שונה: לטענתו ישנם מקרים אשר בהם דווקא כלל של פיצוי מלא עלול להסיט את הרשות מדרך פעולה יעילה. במקרים שמדובר בתכניות המיועדות לשיפור כללי של רווחת התושבים- בתנאים של מחסור במקורות מימון נוחים חלופיים, כלל הפיצוי המלא עלול להרתיע את הרשויות מביצוע תוכניות מועילות, ולכן הפחתת הפיצוי ראויה יותר. הדין החל על הפקעות יהא דין המשפט הציבורי, מאחר שבפעולת ההפקעה מפעילה הרשות את סמכויותיה השלטוניות. בעבודה זו אבדוק את מעמדו העדכני של הפטור מתשלום פיצויים הניתן לרשות בגין הפקעה חלקית של מקרקעין למול החוקים שאוזכרו לעיל הקובעים כי ניתן להפחית מן הפיצויים, בהשוואה להלכת הולצמן אשר קבעה כי יש לשלם פיצוי מלא(ללא הפחתת הפיצוי) בגין הפקעת החלקה בשלמותה, בהתאם לחקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב- 1992 אשר העלה את זכות הקניין לרמה חוקתית, וזאת, בהשוואה לרציונאלים העומדים בבסיס חוקים אלו. מטרת עבודה זו היא לבדוק האם נטיית בתי המשפט לפצות בפיצוי מלא גם בהפקעות חלקיות. כלומר השאלה היא: האם הלכת הולצמן הורחבה דה-פקטו גם לגבי הפקעות חלקיות.