פרוס מינר על הצייר בושה מהמאה 8 ועל היחס שלו אל נשים ופריצת הדרך בתיאור יחסים לסבים במסווה של חברות נשית אפלטונית

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , , , ,
שנת הגשה 2011
מספר מילים 5270
מספר מקורות 15

תקציר העבודה

מבוא
יצירותיו של פרנסיסקו בושה (  Boucher) לא זכו לאהדה ולהערצה בצורה רציפה בקרב התיאורטיקנים ואנשי הדעה של התקופה בשל נשיותם הרבה, האופן בו הן מציגות נשים ועל האופן שבו מוצגים גברים .  קריאתו של בושה אל הנשים בחברה הייתה תוצאה ישירה של התקרבות, פנייתו אל מעמד הבורגנות ואל הנשים העשירות בחברה הצרפתית,השימוש שלו בצבעים שהיו נפוצים  כצבעי הטואלט של הנשים, השימוש בורוד באדום לתאר את פניהם של רועי הצאן המאוהבים הביאו לו מעריצים רבים אך גם מקטרגים רבים. הכוכבות של בושה בצרפת של המאה השמונה עשרה, התהילה שהביאה לו האומנות, ההעדפה שלו אל נושאים יותר נעימים מהבחינה הויזואלית, העדפה של קומפוזיציות מחמיאות לנשים, מגוון רחב של  ציורי הפסטורל, השנינות האירוניה ומשחקי הז'אנר, המגדר, כל אלה הרכיבו את התפיסה על מי שהוא- צייר הנשים.
בעבודתי אחקור את הנושא  שהיה חביב על בושה במיוחד, המגדר הנשי, הגברי ומה שבניהם. בושה תואר לא פעם כצייר החביב במיוחד על  נשות צרפת של המאה השמונה עשרה וידוע כי הן היו מושפעות מיצירותיו, או כך לפחות טענו המבקרים בני תקופתו. לואי סבסטיאן מרסייה  (Sebastien Mercier), מחזאי והוגה דעות צרפתי, הצהיר כי נשים טעמן מעודן אך לא מספיק רחב ומשום כך הן החלו לחבב אומנות, והוא טוען שבגלל האהבה של הנשים את האומנות החלה להתנוון ולפרוץ גבולות כמו שהיא הייתה נוהגת. טענותיו של מרסייה מדגימות כיצד  האומנות עצמה השפיעה על  נשים והיטמעותן בחברה הצרפתית, אך מנגד הן גם מדגישות את היותו  של בושה כצייר נשי המייצג מגדר אחד כביכול, שיצירותיו תרמו לתהליכים החברתיים , הנשיים שחלו באותה התקופה.
הביקורות והתיאורטיקנים אכן אומרים שהיו השפעות על האומנות, אך אילו? האם יש השפעות חברתיות , על המעבר של האישה מן המרחב הפרטי אל הציבורי?  במהלך העבודה אעמוד על היצירות והשפעותיו של בושה על החברה הנשית הצרפתית ובמקביל אבדוק את  מרכיבי התקופה שהן פן חשוב בהבנת התהליכים המתרחשים מתחת לפני השטח אצל נשים.  צרפת של המאה השמונה עשרה, היא פטריארכאלית , בכל הקשור לנשים ישנה התעוררות והתפתחות של מושגים שונים מלבד עדויות על יחסים לסביים ברורים וחד משמעיים מתעודות היסטוריות ואף בספרות, היה קיים באירופה החל מתקופת הרנסנס ועד אמצע-סוף המאה ה-19 סוג של יחסים בין נשים אשר כריסטיאם רולסטון (Roulston) במאמרו הגדיר כ"ידידות בלתי נפרדת". ידידות רומנטית או ידידות שלא  ניתנת להפרדה  כפי שמכנה זאת כרולסטון, חוקר שכתב על ידידות בין נשים בתקופה הצרפתית של המאה השמונה עשרה ועל היצירה שלהן מן המרחב הפרטי אל המרחב הציבורי, ידידות כזו כונתה הבלתי ניתנת להפרדה מכיוון שזו הייתה אהבה בין שתי נשים שרגשותיהן החזקים ביותר היו נתונים זו לזו. אלה הם יחסים בין נשים שבחרו לבלות את רוב זמנן יחד ולחלוק את רוב האספקטים של חייהן זו עם זו.  קשה לדעת אם היחסים האלה כללו בהכרח גם קשר מיני, אך שפתן של הידידות הרומנטיות, הן בסיפורים שנכתבו עליהן והן במכתבים אותנטיים של נשים לידידותיהן, כמו מכתביה של ג'נווי ראנדון  דה מאלבוססייר  ( Randon de Malboissiere) וידידתה מריה ג'אן פלפון שכונתה מנון  (Phlipon) היא שפה של אוהבים: ברורה, גלויה, מפורשת. הן עוצמת הקשר והן הביטוי המלא והפומבי שלו לא עוררו שום שמץ של תחושת אי נוחות בלב הנשים עצמן, וגם לא זכו לשום ביקורת מצד הגברים, הבעלים, המאהבים או החברה. להפך, האהבה הרומנטית הזאת נתפסה כמשהו טבעי לחלוטין ויותר מזה, משהו נאצל ונשגב. היא זכתה לעידוד, כתרו לה שבחים, היללו אותה בשירים ובסיפורים . אומנות בעלת רמזים לסביים , מיניים ופורנגרפים שזורים לאורך כל ההיסטוריה של האומנות אשר קדמה לרוקוקו ולציורו של בושה. ישנו שוני ביצירותיו ובשיח הציבורי אשר הן עוררו לשינוי הגדול ביחסו של הממסד אל נשים, גברים ואחוות נשים, הן ציבורית והן פרטית . ישנם הבדלים ופערים גדולים בין אותם נושאים אשר תוארו במשך עשרות שנים הן בבארוק והן ברנסאנס, ואת השוני, הנפח, המתח המיני, המתח הלסבי, חברויות הנשים שאין להן רע באומנות והצבע הייחודי אשר נותן להם בושה.  מבחינת הנושאים המיתולוגיים והמיניים אין שינוי אך השילוב של התקופה, המהפכה הנשים בצרפת, כל אלה יוצרים הוויה חדשה שדורשת תזוזה ושינוי  בחיים אשר הם הורגלו עד עכשיו.
 חשוב להבין את הרקע לתקופה בכדי להבין את גודל הסערה שעוררו ציורו של בושה. במאה ה-19, על רקע התפתחויות כלכליות שנבעו מהמהפכה התעשייתית, התרבו במידה חסרת תקדים האפשרויות שעמדו בפני נשים הן בתעסוקה והן בהשכלה, ונוצרה דמותה של "האישה החדשה" . עם האפשרות לעצמאות כלכלית, ובעקבותיה גם הדרישה לעצמאות פוליטית, התפתח גל של נשים מודרניות אשר נחלו לחשוב מעט עצמאית על מקומן בחברה בה הן חיות. יתר על כן, במאה ה-20 החלו לגלות את מיניותה של האישה, והממסד הגברי אף קיבל בברכה את הרעיון שגם לנשים יש תשוקות מיניות, בתנאי, כמובן, שהתשוקה הזאת תופנה לגבר. עד המאה ה-19 לא ראו הגברים ביחסים לסביים שום איום – לא איום על הגבריות שלהם ולא איום פוליטי או כלכלי על זכויות היתר שלהם. על כן תגובתם ליחסים כאלה מבחינת האומנות והביקורות  על היצירות הייתה יכולה להיות קלילה ואומנותית ולא ביקשו לשאול הרי שהיצירות של בושה משקפות היסטוריה וייצוגים מיתולוגיים לסביים היו קיימים עוד לפניו אז מה השוני? גברים ראו ביחסים רגשיים עמוקים ואף ביחסים מיניים בין נשים רק מעין הכנה לחייהן עם גברים מאוחר יותר, או מעין שעשוע שאפשר לפטור אותו בניד עפעף. כל עוד הנשים לא ניסו לשנות את תדמיתן הנשית ואת מעמדן בחברה, כל עוד לא קראו תגר על הפריבילגיות של הגברים ולא ניסו לקחת את מקומם ולבקש לעצמן עצמאות-כלכלית או פוליטית-החברה קיבלה – אהבה של אישה לבת מינה וכך יצירות כדוגמת אלה .  תוכן עניינים
מבוא. 1
אחוות נשים במרחב הציבורי במסווה של סצנות אהבת נשים מהמיתולוגיה   3
העמימות המינית בציור הפסטורלי כגושפנקא לתיאור חברותא נשית מתעצמת בחברה הצרפתית של המאה השמונה עשרה. 8
תחילתה של תופעה- כתיבת המכתבים כדרך להתחזקות נושא המגדר והחברות הנשית. 11
סיכום. 14
רשימת יצירות. 16
בבליוגרפיה. 17
נספח יצירות. 18