המח והחושים - "המח החרד" - הקשר שבין מצבי-חרדה לבין פעילות מערכת-הדופאמין במח מהו חלקה של מערכת הדופאמין בעירור ובהיעדר מתח וחרדה אצל האדם?

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , , , ,
שנת הגשה 2008
מספר מילים 17355
מספר מקורות 13

תקציר העבודה

תקציר עבודת סמינר זו, במסגרת קורס "המח והחושים" באקדמיה לאמנות "בצלאל", תעסוק במנגנונים הנוירונליים והמוחיים המביאים למצבי מתח וחרדה, תוך בדיקת הקשר שלהם למערכות התגמול במוח.
העבודה תתרכז בחקר תפקוד המערכת הדופמינרגית – מערכת הנוירונים מפרישיי הדופאמין, אשר מחולקת ל-3 מערכות עיקריות: המערכת המזו-קורטיקלית, המערכת הנגרו-סטריאטלית והמערכת המזו-לימבית, אשר קשורות כולן דרך איזור הטגמנטום הגחוני. מבין 3 אלה, אתמקד בעיקר במערכת המזו-לימבית, אשר מתחילה באיזור הטגמנטום הגחוני, שבמח האמצעי (midbrain), והשלכותיה מגיעות להיפוקמפוס, לאמיגדלה, לספטום הצדי, ולגרעין האקומבנס (nucleus accumbens):
מערכת זו הינה בעלת השפעה ישירה על תהליכי החיזוק.
השאלה המחקרית אותה אציג ואשר עליה אנסה לענות בהרחבה, היא – מהם יחסיי הגומלין בין הפעילות הדופמינרגית, מערכות החיזוק ומנגנוני החרדה, ומהו בדיוק חלקה של מערכת הדופאמין בעירור/הרגעת מצבי חרדה?
נושא החרדה הינו עניין קרוב מאוד לליבי, כיוון שאני עצמי מאופיינת כאדם חרדתי; במשך 3 השנים האחרונות התעצמו תסמיני החרדה כתוצאה מלימודיי כסטודנטית ב"בצלאל", אשר היוו, לתפיסתי, טריגר רב-עוצמה לחרדה. בעקבות הרצאות במסגרת הקורס הנ"ל, התוודעתי לקיומה של מערכת-הדופאמין במח, ובעיקר להשערה כי ישנו קשר הדוק בין תחושת המסוגלות, הציפייה והנכונות לאתגר, לבין הפרשה מוגברת של נוירוני הדופאמין. על בסיס זה, הנחתי כי יחס שלילי בין 2 הגורמים, עומד בליבו של מצב החרדה, אשר להשערתי, מהווה את ההיפך הפסיכולוגי מהיענות לאתגר, ומהנאה ממנו. על כן, יש לי היסוד להניח כטענת-מחקר, כי ישנו קשר הדוק בין הדברים, ובעבודה זו אנסה לעמוד על טיבו.
השדה המחקרי עליו אתבסס, מורכב בעיקר ממאמרים אקדמאיים בנושאים נוירולוגיים, וכן ממקורות בבליוגרפים העוסקים בפסיכולוגיה.
כיוון שמצב החרדה הוא בעיקרו בעל תסמינים פסיכולוגיים מובהקים, אנסה לגשת לחקר הנושא דרך שני מישורים: המישור הנוירונלי-פיזיולוגי, היינו – חקירת המבנים המוחיים, דרך פעולת הנוירונים במח, הגדרת תפקודיהם של איזורים שונים, ודרך השפעתם הפיזיולוגית על מערכת העצבים, השרירים והתגובות האוטונומיות; ומנגד, המישור הפסיכולוגי-תיאורטי, אשר כרוך בהכרח בזה הנוירולוגי. זאת, על מנת לרדת לעמקן של התנהגויות שונות, ולהבין היטב את תוצאות הפעילות הנוירונלית. בעיקר אתייחס לתורת הביהביוריזם, הפסיכולוגיה ההתנהגותית שפותחה ע"י ג'ון ב. ווטסון (Watson,
1 878-1958), בשל זיקתה למערכות התגמול, החיזוקים וההנעה להתנהגות.
גוף העבודה יחולק ל-3 פרקים:
בפרק ה-1, אדון במערכות המתגמלות במח, בתחושת השכר והעונג, ובהשפעתה על הנעה להתנהגות. אנסה לבדוק את הנושא הן על היבטיו הפסיכולוגיים-התנהגותיים, והן במובן הביולוגי-נוירולוגי. באותו פרק, אציג בהרחבה את המערכת הדופמינרגית, את הנוירוטרנסמיטר "דופאמין" (Dopamine), ואת חלקם בפעילות המערכות המתגמלות.
בפרק ה-2, אעסוק בחרדה עצמה, תוך בחינה של מושג המתח – במובן הביולוגי, הפיזיולוגי והנוירונלי, וכן במובן הפסיכולוגי – בגורמים ובתסמינים, כמו גם בדרכי-טיפול. אשים דגש מיוחד על המערכת הלימבית (Limbic system), ואת איזוריי המח המשוייכים אליה, ואבחון את פעילותה בעת מצבי לחץ, מתח וחרדה.
בפרק ה-3, אניח את היסוד לקשר שבין מערכות התגמול לבין מצבי החרדה, ואנסה להאיר את מערכת הדופאמין עצמה כבעלת תפקיד חשוב בעירור/הרגעת מצבי חרדה, תוך התייחסות למנגנונים אחרים הפועלים ליצירת מצבי-פחד: מנגנוני הלמידה והזיכרון, ואיזורי המח הקשורים בהם.