עקרונות יסוד במשפט פלילי מטרות המשפט הפלילי ומהותו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:
זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל. זה כולל כניסה/ יציאה מהארץ, פרטיות ופגיעה בזכויות. אין בכוחן של תקנות שעת-חירום לשנות חוק-יסוד זה, אלא אם יש מצב חרום לפי סע' 9 לחוק, שאז מותר להגביל חוק זה ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש. חוק העונשין, התשל"ז-1977
1 . אין ענישה אלא לפי חוק.
2 . הסמכות להתקין תקנות כוללת את הסמכות לקבוע עבירות ועונשים (עד 6 חודשי מאסר).
3. אין עונשין למפרע אלא אם יש חוק, העונש יהיה בהתאם לחלותו בעת ביצוע העבירה (סייג – עדכון שיעור הקנס יחול).
34יט. טעות במצב משפטי: העונש יחול גם אם האדם סבר בטעות שמעשהו תקין, אלא אם הטעות היתה בלתי נמנעת.
ניהול בית בושת מהווה מטרד או שמא הינו פעולה לא מוסרית – בדעת רוב יש להרשיע; ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מ"י השופט אלון הגדיר את פעולתה של האשה כלא מוסרית, וטען שיש להרשיע אותה בגלל פעילות ניהול בית הבושת. השופט חשין סבר כי בהתאם לעמדת המשטרה יש לטפל בבתי בושת רק אם הוגשה תלונה ע"י השכנים, מה שהגדיר את הנושא כמטרד, שלא ראה באכיפת מוסר תפקיד של בית המשפט. לסיכום – לטענת השופט חשין, לעבירות של סרסרות לזנות שני פנים: מעבר מזה – נועדו אותן עבירות לאכיפת נורמות של מוסר למניעת ניצולן לרעה של נשים. הסרסור שהמחוקק שיווה לנגד עיניו הוא אדם השולח נשים צעירות וחלשות אופי לעבוד עבורו בזנות, נוטל מהן את כספן ונוהג בהן באלימות וכפייה וחי חיים בזבזניים על חשבונן. מן הצד האחר יועדה לעבירות אלו המטרה של ביעור מטרדים, בין מטרד ליחיד ובין מטרדים לרבים. מדיניותה של המשטרה כיום, במכוני העיסוי למיניהם, מדגישה בעיקר את פן המטרדים ועל כן אין מנגנון המשטרה נכנס לכלל פעולה אלא במקום ששכן מגיש תלונה על "מטרד" הנגרם לו עקב שימוש במקום לשם עיסוק בזנות. העבירות שעברה המערערת משתייכות למשפחת עבירות המטרדים ובעבירות מטרדים העונש כפי שהושת חמור מדי. עובד שעשה מעשה למען מעבידו, נמצא תחת חסותו ולכן המעביד ישא בחבות; ע"פ 478/73 פנקס נ' מ"י באתר בניה נפל ארגז כלים לבור ועובד התנדב שירד לבור והעובד נהרג. לטענת ביהמ"ש עצם ההתנדבות של העובד אינה גורעת מכך שהוא עבד למטרת עסקו של המעביד, ולכן אפילו אסור היה לעובד לעסוק במה שעסק, יכול הוא להיות אשם ברשלנות תורמת, אך המעביד אינו פטור. להבדיל מנזיקין, שאם יש הסכמה של הנפגע יקשה עליו לתבוע.
מאפייני העבירה הפלילית שינוי או תיקון בחוק יביא לשינוי בענישה; ע"פ 758/80 יש לי בע"מ נ' מדינת ישראל המערערת, חברה לבנין, הואשמה באי הגשת דוחות תקופתיים למע"מ במטרה להתחמק מתשלום מס.
ואולם חל שינוי בחוק ולכן ביהמ"ש הקל עם הנאשמת. ע"פ 621/88 פיילר נ' מ"י המערערים השתתפו במפגש עם קבוצת אישים פלשתינאים וביניהם פעילי אש"פ, כאשר זמן מה לפני הפגישה תוקן החוק כך שמגע עם פעיל אש"פ נחשב עבירה. אולם מאז תוקן החוק כך שזו כבר לא עבירה. לכן החליט ביהמ" להקל בעונשם.
סע' 5 – אדם לא ייענש פעמיים על אותה עבירה – זה נוגד את עקרון המידתיות, אך קנס מנהלי אינו עונש ולכן יוטל במקביל לעונש; ר"ע 277/82 נירוסטה בע"מ נ' מ"י אדם שלא הגיש דו"ח מס, הורשע ונידון למאסר. לאחר מכן ביקשו שלטונות המס להטיל עליו קנס מנהלי – מתעוררת השאלה האם זו ענישה כפולה. בית המשפט קבע שזו לא ענישה כפולה, כי קנס מנהלי הוא לא עונש – המטרות שלו הן: 1. שאיבת טובת ההנאה, שהאדם הפיק מביצוע העבירה. 2. אלמנט של הרתעה נוספת. העונש "מסתכל" אחורה (תגמול), הקנס "מסתכל" על קדימה (הרתעה).
ע"א 1497/01 הובר נ' הממונה האזורי מע"מ -חיפה מקרה של אדם שהורשע בעבירות מע"מ ונאסר. לאחר המאסר, אגף מע"מ הטיל עליו תשלום כפל מס ממה שנקבע שהעלים, וקנס מנהלי של 1% מהמחזור. הובר נידון בעצם שלוש פעמים. במקרה זה, בית המשפט העליון אמר, שהסנקציות שהוטלו על הובר נוגדות את עקרון המידתיות וביטל את הקנס המנהלי. מאז פס"ד הובר  בתי המשפט בוחנים את מכלול המקרה, והאבחנה בין ענישה לקנס הפכה פחות חדה (כמו בפס"ד נירוסטה). עקרון החוקיות ופסקת ההגבלה פקודת הפרשנות, סע' 17 – תוקף התקנות מיום פרסומן ברשומות.
פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, סע'
1 0 – הפקודה חלה ביום פרסומה, הפרסום מהווה ראיה שהיא נחתמה כדין. הוראות אלה חלות גם על תקנות שעות חרום.
האם יש מקום להרחבת האחריות הפלילית על כל החבורה; ע"פ 4424/98
סילגדו נ' מ"י שלושה אנשים קשרו קשר לביצוע שוד מזוין של חנות. במהלך השוד אחד הנאשמים ירה בעובד של החנות והרג אותו. האם להאשים את כל החבורה ברצח ?
השופט ברק – צריך לבחון את הרחבת האחריות הפלילית לפי פסקת ההגבלה.
שטרסברג-כהן – חוקי היסוד כבר עושים איזון בין זכויות היסוד של הנאשם לזכויות היסוד של הנפגע מהעבירה.