שאלה 1:
א. ההיפך הוא הנכון. היחס לאידאולוגיה הוא עצמו עניין אידאולוגי. הוא אינו רציונלי, פעמים רבות הוא רק ריגשי. אידאולוגיה שואפת להשפיע על השיפוט הערכי. שיפוט רציונלי של רעיון הופך אותו להיות תיאוריה פוליטית, ולא אידאולוגיה.
כל התפיסות רואות אידאולוגיה כדבר רע; הן עצמן אינן רואות עצמן כאידאולוגיות. כל השאר הם אידאולוגים, אך לא הן. למשל, הרדיקליזם טוען כי העולם הוא רע כמות שהוא ואת המציאות יש לשנות מן היסוד. תפיסתו ריאליסטית – אנחנו מראים לכם איך נראה העולם, ואילו היתר יוצרים בראשכם תודעה כוזבת, אידאולוגיות.
לפי התפיסה הליברלית, האידאולוגיה משמעה פנאטיות – היא לא מבוססת רציונלית, היא שיפוטית, ערכית, לא מדעית.
כולם רואים אידאולוג כמי שמנסה לכפות את אמונותיו על העולם, ותומכי כל השקפה פוליטית רואים את עצמם כלמי שלא מנסים לכפות עצמם על העולם. תומכיה של השקפה פוליטית אינם רואים אותה כאידאולוגיה, אך מתנגדיה – כן.
ב. להיפך – פוקו טוען שעולמנו אינו עולם שיש לו היגיון, סדר ותבנית ברורה, אלא ערב-רב של שברים רעיוניים שהוא קורא להם אפיסטמות, יחידות ידע, אליהן הוא מתייחס כאל חרסים באתר ארכיאולוגי. התאוריה שלו מאפשרת להסתכל על רעיונות לא כעל מבנה אחד שיש בו היגיון מבני-צורני. אין אמת ברורה ומציאות אובייקטיבית. המציאות משתנה – ידע יוצר כוח, ומה שנותן ידע הוא הבחנה בין קב' אחת לאחרת, וכוח מסוים לקבוצה על אחרת. בספרו "תולדות השגעון" מציין פוקו שלא לאורך כל ההסטוריה היו משוגעים כהגדרתם היום, זו הבחנה מודרנית והטיפול בה מודרני, ומעניק כוח לקב' מסוימת. פוקו מסתכל על אידאולוגיות כעל מכשירים של כוח; הן בסופו של דבר מה שנותן לקב' מסוימות – רופאים, שופטיםף מדענים וכיו"ב, את הכוח על קב' אחרות באוכלוסיה, משום שאנחנו משתמשים בהבחנות כמו ידע אקדמי מול פופולרי וכו'. ג. נכון – טוען כי האידאולוגיות השונות הן אידאולוגיות מערביות, מבחינות בין מערבי ללא-מערבי, ומצדיקות את שליטתו של המערב. אירופה נחשבת בעיניהם מרכז העולם, וכל התייחסות שלהם כלפי תרבות אחרת נעה על ציר עפ"י מיקומה ביחס לאירופה. סעיד מביא לתשומת ליבנו את העובדה