יישוב גולה ושואה – מיתוס ומציאות (יחיעם ויץ) מנתח את היחס לעם היהודי ולגולה שהיישוב בארץ ישראל התחבט בהם. יחס זה היה דו-ערכי, מצד אחד הייתה שאיפה לבנות בארץ דבר חדש, חברה השונה לחלוטין מהחברה היהודית בגולה והמנוגדת לה ניגוד גמור. מטרתם של אנשי העלייה השנייה הייתה לשנות את דמות האדם היהודי ואת אורח החיים היהודי כפי שהיה בגולה. היהודי הגלותי נתפס כיהודי מבוזה, מתבולל, דובר שפה נאנחת, חסר זהות, חסר אונים, פסיבי בעל ערכים אינדיבידואליסטים מנוונים, פחדן, חלש, אדם שאינו עובד ואינו יכול לעמוד מול אויביו, ניחן בהעדר כבוד וביטחון ובעל חיים מושפלים. אין בו "הירואיות" ואין לו כבוד. התגובה היהודית כצאן הולך לטבח שימשו כסמל לפסיביות הגלותית ולמוות הגלותי. התפיסה של היהודי הגלותי בעיקר באירופה, שנישען על המוח ולא על הכוח, הוא בעל עולם של הסתגרות ופסיביות פוליטית, נתפס כנשי וכבעל סממנים הומוסקסואליים. מבחינה היסטורית, הגבר היהודי נחשב כסוג של אישה, כלומר – כבעל תכונות הנתפסות כלא גבריות בתוך אותה תרבות היסטורית של אירופה במאה ה- 20. הגויים נתפסו ככוחניים, אסרטיביים, אקטיביים ובעלי אומץ. הגבר היהודי נתפס כמי שאין לו תכונות אלה, לכן, נתפס כלא גבר.
סרטי שנות ה-40 וה- 50 הציגו נושאים של בניית זהות, תוך דחיקת …
*ללא מקורות