השוואה בין מאמרו של כצמן, "מול הדן השותק", לבין מאמר התגובה של מירון, "מול דמעות התנין" בחיבור זה אשווה בין מאמרו של אבי כצמן, "מול הדן השותק", לבין מאמרו של דן מירון, "מול דמעות התנין". שני המאמרים פורסמו בכתב העת אפס שתיים באותו גיליון (גיליון 2 – חורף), כאשר מאמרו של כצמן מקדים את מאמרו של מירון.
מאמרו של כצמן נכתב כמעין ביקורת על ספרו של דן מירון, מול האח השותק, ובו הוא מבקר את גישתו של מירון כלפי הספרות והתרבות העברית ואת המהלך שהוא עושה בספרו.
טענתו המרכזית של כצמן היא כי הספרות העברית הישראלית איננה "ילידת ההלם של מלחמת העצמאות ושל ההיפכחות או היקיצה אל ממשות החיים הישראלים החדשים תיכף לאחר המלחמה" אלא שהיא ילידת ההלם של השואה, הלם שבעקבותיו נוצרה תרבות של בריחה, הימלטות, התעלמות והשכחה (או כפי שמכנה זאת כצמן – "קשר שתיקה תרבותי" או "שתיקה מגויסת") של השואה בפרט ושל העבר היהודי בכלל. כצמן מאשים את מירון בכך שהוא לכוד בתרבות הזאת ושבדבריו הוא למעשה ממשיך את התרדמה שמאפיינת אותה. מאמרו של מירון ממשיך את הפולמוס, ובמסגרתו הוא עונה לכצמן על הביקורת שכתב על ספרו. טענתו המרכזית היא שמטרתו האמיתי של כצמן במאמרו היא "לנצל את השואה לשם מאבק תרבותי-חברתי על עמדות כוח מרכזיות בהווה". מירון מתאר את כצמן כמי שנלחם ללא לאות בישראליות הקנונית, בתרבות הפלמ"ח, ולשם כך הוא מוכן לגייס גם את השואה, והוא עושה זאת באמצעות הקונספציה שלו בדבר תרבות ההשתקה. "דמעותיו על ששת המיליונים – לדברי מירון – הן דמעות תנין". את ההיטפלות של כצמן דווקא אליו מסביר מירון בכך שספרו מפריע לו למחוק מעל מפת השירה והתרבות את הישראליות הקנונית מכיוון שהוא מכיל בתוכו כמה ממייצגיה של ישראליות זו.