משבר הטילים בקובה ידוע בקרב אזרחי קובה כמשבר 'אוקטובר" ו"המשבר הקריבי" בקרב אזרחי בריה"מ דאז.
המשבר שהתפרש על פני 13 ימים אירע במסגרת עימות בין כוחות האיחוד הסובייטי וקובה מצד אחד וארה"ב מצד שני במהלך חודש אוקטובר 1962. באוגוסט 1962 לאחר כמה אופרציות לא מוצלחות של ארצות הברית להדיח את המשטר הקובני (מפרץ החזירים).
הקובנים והסובייטים בחשאיות החלו לבנות בסיסים בקובה בהם הוצבו מספר טילים בעלי ראשי חץ גרעיניים למרחק בינוני עד ארוך. טילים אלה הם בעלי יכולת להגיע לרוב האזורים בארצות הברית. פעולה זו הייתה כתוצאה מהצבת למעלה מ-100 טילים באנגליה, איטליה ותורכיה. לטילים של ארצות הברית יכולת להגיע עד למוסקבה. באוקטובר 1962, הצליחה ארצות הברית לצלם את מתקני הטילים בקובה כהוכחה לכך שאיחוד הסובייטי הציב שם טילים. משבר זה הוא אחד האירועים הכי משמעותיים בהיסטוריה בו כמעט הפכה המלחמה הקרה למלחמה גרעינית.             במשך קצת יותר מרבע מאת השנים שחלף מאז המצאת כלי הנשק הגרעיניים, נתנסינו בכמה ניסיונות שהיו בהחלט צפויים מראש, ובכמה ניסיונות שקודם לכן נחשבו כלא ייאמנו. כן הוקדשה מחשבה נוספת רבה לכלי הנשק הגרעיניים ולמה שהם מסוגלים לעולל במלחמה, ולפיכך גם לענייניו הבסיסיים ביותר של המין האנושי. כמה מכיווני מחשבה אלה קיבלו תפניות וסטיות מוזרות למדי ונעו בדרכים עקלקלות. חלק מן הרעיונות והמסקנות, שנראו בהירים ב-1945, נראים עתה אפילו חדים וברורים יותר. רעיונות אחרים לא נזנחו אלא טויחו. לא יהיה זה נכון לומר שהמבוכה כיום עמוקה יותר, אבל הייתה מבוכה רבה לכול אורך הדרך (ברודי, 1973). אליסון (1969) מצידו רואה במשבר הטילים הקובני מאורע הרה גורל בעיני העולם, כאשר ההסתברות שבאוקטובר 1962 כמעט והושם קץ פתאומי לחיי בני אדם רבים, יותר מכול עת אחרת בהיסטוריה.             ברודי (1973) סבר, כי ארצות הברית, שנחשבת למדינה החזקה ביותר בעולם ולא מן הנמנע שתכונה מעצמת-על, שיחקה תפקיד מכריע במהלך מאת השנים האחרונות. במסגרת זו, באו לידי ביטוי החלטות שונות של אלו שעמדו בראשה ובעיקר הרעיונות והתובנות שהכתיבו סדר חדש של לחימה קונוונציונאלית ולא-קונוונציונאלית. לגבי טיבן של החלטות ורעיונות אלו, ההיסטוריה היא זו שתשפוט, אך במציאות התוצאות לא תמיד היו חיוביות. החזקת נשק גרעיני נחשבת מאז ועד היום, כיוצרת סכנות חמורות יותר מאלה שהיא נועדה למנוע. תסריטי איימה שונים עלו על הדעת, אך המאפיין המקובל בתסריטים היה תמיד שברית המועצות וגרורותיה בברית ורשה עורכות התקפה, כזו שיכולה להיות התקפה רבתי לכול אורך הקו, שמטרתה להשמיד את נאט"ו ולהשתלט על אירופה המערבית עד לפירנאים או שזו יכולה להיות צורת התקפה מוקטנת כלשהי, כגון זו שנודעה כ"חטיפת המבורג".             ארצות הברית בחרה לפעול בדרך מתונה בעוד שהייתה לה יכולת גרעינית והמוחות הדרושים כדי שתוכל לפעול ולעצור את חימוש הטילים בקובה ובכך לקטוע את 'הרומן' בין בריה"מ לקובה. אלא, שבחרה לפעול בדרך הראויה למדינה שנקראת מעצמת-על ע"י בחירתה להשתמש בצי הימי שלה על מנת למנוע מספינות סובייטיות להגיע לקובה.             על רקע זה, בחרתי בעבודתי זו לבחון את סוגיית משבר הטילים בקובה, כאשר במרכז ההתעניינות שלי עלתה השאלה – באיזה מידה החלטתו של הנשיא ג'ון קנדי במשבר הטילים בקובה (1962) להשתמש בצי הימי כדי ליישם מצור ימי על קובה הייתה החלטה נכונה, בהיבט של עלות תועלת, במישור האינטרסים הלאומיים של ארה"ב ובמישור האינטרסים הבינלאומיים?