סיכום של מחצית ממאמרי הקורס "הפסיכולוגיה של השיפוט האיטואיטיבי"

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , , , , ,
שנת הגשה 2013
מספר מילים 27793
מספר מקורות 1

תקציר העבודה

חשיבה בתנאי אי-ודאות אי-הודאות גדלה ככל שגדל מס' התשובות האפשריות, והיא מושפעת גם מהתפלגות ההסתברויות המיוחסות לכל תשובה.
מושגים וגישות:
היסק דדוקטיבי = היסק בתנאי ודאות; היקש. ההיגיון מציב כללים לקביעת מידת תוקף (רמת נכונותו) ההיסק הדדוקטיבי. בהיסק זה כל הנתונים לקבלת החלטה קיימים, והמסקנה נגזרת בהכרח מהנתונים. בהסקה דדוקטיבית קיים קריטריון של דיוק. השיפו בהיקש מסתמך אך ורק על המידע שנמסר בהיקש עצמו, ללא סיוע של מידע חיצוני "מהעולם". לדוגמה: כל הנוכחים בכיתה הם סטודנטים; כל הסטודנטים רוצים להצליח. – כל הנוכחים בכיתה רוצים להצליח.
היסק אינדוקטיבי = היסק בתנאי אי-ודאות. הערכות הסתברותיות הן היסקים אינדוקטיביים. בהיסק זה קיימים רק חלק מהנתונים, והמסקנה אינה הכרחית אלא מסתברת (קיים בה מרכיב של אי-ודאות). בהסקה אינדוקטיבית קיים קריטריון של  אופטימליות. לדוגמה: אחרי יומיים של עננים יש לרוב גשם. – אתמול והיום היו עננים, אז סביר שמחר יהיה גשם.
רקע
היסטורי:
טברסקי וכהנמן – היוריסטיקות והטיות: טענו שהאינטואיציה האנושית אינה מורכבת מאותן אבני בניין של המודלים הסטטטיסטיים. לכן, ע"מ להסיק מסקנות בתנאי אי-ודאות, אנו משתמשים בהיוריסטיקות (קיצורי דרך בחשיבה, הנותנים פתרון מהיר וחסכני, אך לעיתים במחיר של דיוק). ההיסק האנושי בתנאי אי-ודאות רצוף בהטיות שטבועות בדרך החשיבה שלנו. מה מצדיק חקר הטיות? (1) סקרנות מדעית – הטיות וטעויות מאפשרות לגלות את התהליכים הפסיכולוגיים שבבסיס ההערכות והשיפוטים האנושיים. דרכן ניתן להבין כיצד פועלת החשיבה; (2) העלאת מודעות – הפניית תשומת הלב למגבלות האינטלקטואליות של בני האדם; (3) תיקון הטיות – העלאת מודעות תאפשר מציאת תנאים לתיקון הטיות, ומכאן דרכים לשיפור ביצועים והחשיבה; (4) יישום – הטיות וטעויות עוזרות במיפוי האינטואיציות האנושיות, שכן הן מבהירות אילו עקרונות סטטיסטיים או לוגיים אינם איטואיטיביים, או אפילו מנוגדים לאיטואיציות שלנו. ומכאן יתאפשר שימוש בהטיות ובאינטואיציות בפרסום, שיווק, שכנוע וכד'.  הטיה = פירושה שרוב הנחקרים מגיעים להערכה שאינה נכונה לא משום שאינם מכירים את הנורמה ולכן הם מנחשים, אלא בגלל דרך חשיבה מוטית המשותפת למרבית האנשים. בהטיות פועלים בראש ובראשונה תהליכים קוגניטיביים ולא הניעתיים. לדוגמה: אם חלק מהמשתתפים במחקר מגזימים באומדן וחלקם ממעיטים בו, היינו אומרים שהם טועים. אך אם רובם מגזימים באומדן השכיחות, נכנה זאת הטיה. היוריסטיקה = מונח מקובל במחקר על הטיות, שפירושו אסטרטגיית שיפוט. בניגוד לאלגוריתם, ההיוריסטיקה אינה מבטיחה פתרון אחד ויחיד המוסכם על הכל, וגם אינה מבטיחה את הפתרון הטוב ביותר. בד"כ היא תניב פתרון טוב מזה המבוסס על תהליך ניסוי וטעייה. להיוריסטיקות יש מאפייני תהליך פסיכו' שאינם ניתנים לביטוי מתמטי כמו האלגוריתם. שיטת המחקר המקובלת במחקרים על הטיות היא העברת שאלונים למספר נחקרים רב במקביל: המשתתפים עונים על השאלות בכתב, הנתונים הנאספים מהשאלונים עוברים ניתוחים סטטיסטיים, ואלה מאפשרים לסכם את תוצאות המחקר. השערות המחקר צופות בד"כ פער בין מודל נורמטיבי סטטיסטי כלשהו או בין עובדה קיימת ידועה, לתגובות המשתתפים לשאלון. רבים מותחים ביקורת על המחקר בנושא כשלים והטיות בשל אופיו הפשטני: יש האומרים שאין לו תוקף אקולוגי (משתתפים אינם מגיבים לשאלונים מסוג זה באותה רצינות כפי שהם מגיבים למצבים אמיתיים בחיים). יש המבקרים את הנסיבות החברתיות של מחקר כזה, שכן למשתתף בו יש ציפיות ומניעים העשויים להשפיע על אופן תגובתו.
כהנמן וטברסקי הבחינו בין 2 סוגי ניתוחים:
ניתוח חיובי (של כשל חשיבה או הטיה) = מתמקד בגורמים לתגובה המוטית. למשל: כיוון שאירועים דרמטיים נוטים להיחרט בזיכרוננו יותר מאירועים רגילים, אנו מגזימים בהערכת שכיחות המיתות בשל מחלת הסרטן לעומת מחלות לב.
ניתוח שלילי (של כשל חשיבה או הטיה) = החוקר מסביר מדוע הנחקרים אינם מגיבים ע"פ הנורמה. למשל: אם התגובה הנורמטיבית היא חוק סטטיסטי מסוים, יסביר החוקר מדוע הנחקרים אינם משתמשים באותו חוק.
ביקורות על גישת ההיריסטיקות והטיות:
1.       "לא ייתכן שאנו כ"כ מטומטמים" – חסידי הביקורת מציינים שגישת ההיוריסטיקות והטיות מציירת תמונה פסימית ושלילית של האדם. הביקורת נשענת גם על תפיסת פסיכולוגיים אבולוציוניים, המאמינים שאנשים מבצעים את המשימות ההכרחיות לקיום והישרדות בצורה מושלמת. תגובת חוקרי ההיוריסטיקות:
(א) מעולם לא טענו שאנשים תמיד טועים; להפך, ההיוריסטיקות עוזרות להתמודד עם משימות קוג' קשות והן לעיתים קרובות מביאות תוצאות רצויות. אך לעיתים, בנסיבות מסוימות, הן גורמות להטיות. (ב) גישת ההיוריסטיקות היא ברובה אבולוציונית, ומצביעה על המגבלות שיצרה ההיסטוריה האבולוציונית של היחיד.
2 .       הממצאים מבוססים על שאלות שאינן אופייניות למשימות היומיום – חסידי ביקורת זו טוענים שההתנהגות האנושית ה"אמיתית", זו המתרחשת במצב היומיום, היא "נכונה" יותר, ובמצבים אלה בני-אדם אינם מפגינים הטיות שכאלה. לדעת חוקרי ההיוריסטיקות, ביקורת זו מתעלמת מהעובדה שהמניע למחקרים נבע דווקא ממשימות יומיומיות (כמו המחקר של מיל על קלינאים), ומההשפעה הרבה שהייתה למחקר זה דווקא בתחומים מעשיים מאוד כמו רפואה וכו'. עוד נטען כי השאלות במחקרים אלה הן זדוניות ומטעות. תגובה: מבין מאות הניסויים שנערכו בתחום היו ללא ספק כאלה שהובילו להטיה המתבקשת, אבל לא ניתן לומר זאת על מרבית המחקר. יתרה מזאת, חלק מתהליך ההתקדמות של תכנית מחקר הוא "ניקוי" המחקר – הבהרה וחידוד של המשתנים וסילוק הסברים חלופיים.
3.       לא מדובר כלל בהטיות – ביקורת זו מתמקדת במודל הנורמטיבי שאליו מושוות ההערכות האנושיות. המבקרים טוענים שהמודל לא מתאים להשוואה. למשל: יש הטוענים שתיאוריית ההסתברות, על הנחותיה הבסיסיות, עוסקת רק באירועים חוזרים (הטלת קובייה או הגרלה), ואינה רלבנטית לאירועים חד-פעמיים (סיכויים להצלחה בתפקיד). שתי מערכות חשיבה:
מודלים פסיכו' שונים הציעו את הרעיון שיש
2 סוגים של תהליכים קוג', או מערכות קוג' – האחד מהיר וחסר מאמץ, והאחר תובעני ואיטי יותר. המודלים הללו נחלקו ל-2 קבוצות: האחת טוענת שאנשים בוחרים באופן מודע מתי להשתמש בכל אחד מהתהליכים, והם משתמשים בראשון בהקשרים שאינם חשובים להם ושהמוטיבציה שלהם נמוכה, ואילו בשני כשהעניין חשוב והסיכון של טעות גבוה. השנייה טוענת ששני התהליכים פועלים במקביל – מערכת אחת מפיקה שיפוטים הוליסטיים ומהירים, והיא פועלת כל הזמן (לא רק כשהמוטיבציה נמוכה או שהאדם בוחר בכך). להערכותיה נוספת הערכת המערכת השנייה, המורכבת יותר, הסדרתית, ולעיתים ההערכה השנייה משתלטת על הראשונה. גישת ההיוריסטיקות וההטיות מאמצת את המודלים מהקבוצה השנייה.
למציאת דרכים להתגבר על הטיות וגורמים המעודדים חשיבה אנליטית יש חשיבות רבה להיבט המחקרי והיישומי כאחד: בתחום המחקר – מציאת דרך לתקן הטיה יכולה ללמד על טבעו של המנגנון הקוג' שיצר אותה. לאמיתו של דבר, טכניקות לשיפור הטיה מוצעות לעיתים על-סמף השערה על המנגנון הגורם אותה, והצלחת הטכניקה מחזקת את ההשערה בדבר המנגנון. מהפן היישומי – יש לטכניקות התיקון חשיבות מרובה בשיפור קבלת החלטות במישור האישי והכללי. דוגמה לניסיון אחד כזה: כשל התכנון = לפרטים ולארגונים יש בד"כ הערכה אופטימית מדי באשר למשך הזמן הנחוץ להם לסיים פרוייקט שהחלו בו. רוב הפרוייקטים מסתיימים לאחר המועד שהוערך. אחד ההסברים לתופעה זו נשען על הבחנה של כהנמן וטברסקי בין הערכה מבפנים להערכה מבחוץ: בהערכה מבפנים מתבוננים בפרוייקט שמדובר בו לפרטיו (רפרט שעליי להגיש), על תכונותיו ומאפייניו (דורש עבודת ספרייה, קריאה רבה, הכנת מצגת), ובונים "סיפור", תרחיש, בנוגע לשלבי ההתקדמות. במקרה הטוב גם חושבים על עיכובים אפשריים (הספרייה סגורה בחגים), וכך מגיעים להערכת הזמן שיידרש לסיום הפרוייקט. בהערכה מבחוץ מתבוננים באותו פרוייקט כאחד מהרבה פרוייקטים דומים שעשינו בעבר (כבר הגשנו כמה רפרטים בעבר), בודקים בכמה זמן, בממוצע, השלמנו אותם בעבר, וזהו אומדן ראשוני. עכשיו אנו יכולים לשנותו במקצת, אם לדעתנו הפרוייקט הנוכחי שונה מקודמיו. מחקרים הראו שניתן לשפר את כשל התכנון אם כופים על אנשים הערכה מבחוץ – נותנים להם מידע על פרוייקטים דומים שלהם או של אחרים. קיימות 3 גישות:
1.       גישה נורמטיבית = מתארת איך אנשים אמורים להעריך, לשפוט ולקבל החלטות. גישה זו מציעה מערכת כללים פורמלית הנותנת את הפתרון הנכון, או הטוב ביותר, עבור סוג מסוים של בעיות. לדוגמה: במקרה של מטלת הבחירה, הגישה הנורמטיבית היא הכללים שמציעה הלוגיקה הפורמלית לבדיקת אמיתות של משפטי תנאי.
2.       גישה תיאורית (דסקריפטיבית) = מתארת איך אנשים מעריכים, שופטים ומקבלים החלטות בפועל. מתארת את ההתנגות של אנשים בפועל בבואם להתמודד עם בעיה מסוימת. לדוגמה: במקרה של מטלת הבחירה, שיעור גבוה של אנשים בוחר את הקלף E בלבד, או את הצירוף E ו-4.
3.       גישה מרשמית (פרספקטיבית) = ממליצה על דרכים להגיע להערכה הנורמטיבית. לוקחת בחשבון את שתי הגישות הקודמות ומציעה דרכי תיקון לתהליכי פתרון בעיות. קריטריון נורמטיבי = מתוך מערכת הכללים של גישה נורמטיבית נתונה, נגזר הקריטריון הנורמטיבי המהווה את התשובה הנכונה או הטובה ביותר, עבור בעיה מסוימת (לדוגמה: במטלת הבחירה, הקריטריון הנורמטיבי הוא בחירת הקלפים E ו-7).
טעות = הפער בין ביצועיהם של משתתפים לבין הביצוע שמכתיב מודל נורמטיבי מסוים הוא בגדר טעות אם אין בו שיטתיות מסוימת. כלומר, אם רוב המשתתפים עושים דבר-מה שונה ממה שהמודל מכתיב, אך השוני אינו אחיד באופיו. טעות הינה כל חריגה מהקריטריון הנורמטיבי. קיימים 2 סוגים של טעויות: (1) טעות מקרית – טעות שאינה נוטה לכיוון מסוים והמפוזרת באופן אקראי מסביב לקריטריון הנורמטיבי; אינה ניתנת לניבוי. טעות זו אינה חשובה בקורס זה משום שלא ניתן להסבירה או למצוא משתנים נשלטים שיכולים לבוא איתה במתאם. (2) טעות שיטתית – טעות בעלת כיוון ברור ויציב ביחס לקריטריון הנורמטיבי; ניתנת לניבוי ומכונה "הטיה" (בייס).
משימת הבחירה (קלפים: E, K,
4 , 7):
מטלת הבחירה היא דוגמה להיסק דדוקטיבי. הפתרון הנורמטיבי בבעיית הקלפים הוא כאמור E ו-7. רוב האנשים עושים טעות ביחס לפתרון הנורמטיבי. טעות זו אינה מקרית, ולכן נקרא לה "הטיה". ההטיה בבעיה זו מורכבת משתי טעויות:   (1) בחירת יתר של הקלף 4, שאינו רלבנטי לבדיקת הטענה; (2) בחירת חסר של הקלף 7, הרלבנטי לבדיקת הטענה.
כמה מודלים דסקרפטיביים (המנסים כאמור להסביר מדוע קיימת הטייה בתשובות של נבדקים עבור בעיה מסוימת) הוצעו כהסבר להטיות במטלת הבחירה:
1.       השפעת התוכן – תיאוריה זו גורסת שהתוכן של השאלה לא היה קונקרטי, כלומר אם הבעיה היתה מוצגת בצורה יותר קונקרטית, משהו שאנשים מכירים, הם היו שופטים אותה טוב יותר ומגיעים לפתרון הנכון. בקונקרטיות הכוונה שיותר קל עם דברים מוחשיים מאשר עם סמלים (E/7).
למשל: "בכל פעם שעליי להגיע לחיפה, אני נוסעת ברכבת". אילו קלפים יש להפוך: חיפה, רכבת, ירושלים, אוטובוס (אנשים רבים יותר יגיעו לפתרון הנכון – חיפה ואוטובוס).
2.       איתור רמאים – תיאוריה הטוענת כי אנשים מצטיינים בגילוי שקרנים וכאשר מכניסים אותם למצב שבו הם צריכים לגלות שקרנים הם פותרים נכון את הבעיה. לפי תיאוריה זו החשיבה האנושית התפתחה אבולוציונית כאשר אנשים היו ציידים-לקטים, האנשים ששרדו הם אלה שביצעו חוזים חברתיים טובים. חוקרי גישה זו  הגדירו מצבים של חליפין חברתיים בהם נפגשים שני "שחקנים" ובעצם כל אחד מציע לשני חוזה: "אם תשלם לי מחיר, אז אני אתן לך תמורה". במקרה כזה, בשביל לשרוד, אנשים היו חייבים לחשוב בצורה הפרכתית (מי הוא השקרן? אותו אדם שהפריך את הצפייה שלנו ולא מקיים את חלקו בהסכם). במילים אחרות, אף אחד לא רוצה לצאת פראייר, ולכן במצבי חליפין חברתיים אנו תרים אחרי השקרנים וערים לאפשרות ההפרכה ע"פ המודל הנורמטיבי.
3.       הטיית האישוש – נובעת מהנטייה של אנשים להתייחס לטענות כנכונות ולחפש דרכים לאשש ולא להפריך אותן (הנבדקים שואלים את עצמם אלו קלפים יכולים לאשש את הטענה, הם בוחרים באותם הקלפים שיכולים ליצור את הצירוף המאושש בטענה. למעשה, הם תופסים את הטענה כנכונה ומחפשים דרכים לאשש אותה). דבר זה מנוגד לחשיבה המדעית (כדי שתיאוריה תהיה מדעית צריכים להיות מצבים שיכולים להפריכה. מדען צריך לחפש את התנאים העשויים להפריך את טענותיו ולא את אלה העשויים לאששן). האישוש קל ונגיש יותר מהפרכה למערכת החשיבה. הטייה זו יכולה להסביר שימור סטריאוטיפים.  
4 .       טעות ההיפוך – לפיה ההטייה נובעת מפירוש מוטעה של הטענה "כל X הוא Y", שנתפס כזהה ל"כל Y הוא X".
ייתכן ופירוש זה נובע מניסיון החיים המלמד אותנו כי לעיתים קרובות אכן מתקיימת זהות בין טענות מסוג זה. במקרה של בעיית הקלפים מתפרש המשפט "מאחורי כל E מסתתר 4" גם כ-"מאחורי כל 4 מסתתר E", וזה מה שגורם לאנשים להפוך את 4
ולראות בו קלף אינפורמטיבי.
קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות את ההחלטות בתנאי אי-ודאות נהוג לחלק ל-2
סוגים: החלטה בתנאי אי-ודאות = בחירה בין מהלכים שתוצאותיהם אינן ודאיות. גם לאחר שנבחר התהליך, אין ודאות לגבי התוצאות.
כלומר, בתנאי אי-ודאות ההחלטה מתקבלת בלי שתהיה אפשרות להעריך את הסבירויות לתוצאותיה השונות.
החלטה בתנאי סיכון = אין ודאות בדבר תוצאותיה השונות, אך אפשר להעריך את סבירותן.
תהליך קבלת החלטה: צומת החלטה (כאן יש לבחור בין איזו החלטה לקבל מבין המהלכים האפשריים) > צומת מקרה (משהתקבלה ההחלטה, מה תהיה התוצאה? תוצאה זו שוב אינה תלויה במחליט, אלא נתונה ביד המקרה) > סיכוי או הסתברות להתרחשות > מחיר התוצאות.
ל-4
המרכיבים הללו נועד תפקיד חשוב בבחירת מהלך הפעולה: ברוב ההחלטות בתנאי אי-ודאות אין מהלך אחד שהוא בבירור הטוב ביותר. ההחלטה על המהלך תלויה בשקלול –