ממ"ן 12- קלאסיקה בחקר התקשורת א. לפי וולטר בנימין, שחקן קולנוע ושחקן תיאטרון נבדלים בכך שהמשחק של שחקן הקולנוע עובר דרך מכשור (המצלמה המצלמת אותו) ואילו שחקן תיאטרון מגיש את משחקו היישר אל הקהל, ללא אביזר מתווך. שחקן התיאטרון יכול להתאים את המשחק שלו לקהל הצופה בו במהלך ההצגה, ואילו אצל שחקן קולנוע המשחק אינו משתנה בין הקרנות שונות של אותו סרט, ואין לו אינטרקציה ישירה עם הקהל. הקהל מזהה ומתחבר לשחקן קולנוע רק דרך המכשור. שחקן תיאטרון מושווה ליצירת אמנות ואילו שחקן קולנוע מושווה לתהליך השעתוק, כלומר לייצור המוני של יצירות אומנות. לשחקן התיאטרון ישנה הילה האופפת אותו ואילו ההילה האופפת את השחקן במהלך הסרט נעלמת. אצל שחקן קולנוע המשחק הטוב הוא זה שאינו מוגזם. המשחק של שחקן הקולנוע מורכב מקטעים קטעים המחוברים באמצעות עריכה. בסרט השחקן יכול לבצע שוב ושוב את הסצינה שלו עד שהבמאי מחליט שהיא מספיק טובה ומכריז על "קאט", ואילו אצל שחקן תיאטרון המשחק הוא "חי" ואין לו אפשרות לחזור על אותה סצינה ושורה במהלך ההצגה מול הקהל.  20 נק'. ב. כדי להתמודד עם אובדן ההילה של השחקנים בסרטים, תעשיית הקולנוע מפתחת פולחן אישיות סביב שחקני הקולנוע. באמצעות מנגוני יח"צ משומנים שחקני הקולנוע נעטפים במעין הילה זוהרת הגורמת לקהל להעריץ את השחקנים.
הרכילות סביבם, הסיפורים מלאי…
ציון: 95
.