עבודה סמינריונית                          2013
סמסטר א'   תפיסת היהדות, הציונות והלאומיות היהודית של א"ד גורדון במסגרת הקורס:
הפילוסופיה של הדת במחשבה היהודית המודרנית: עיונים ב"האדם והטבע" של אהרון דוד גורדון תוכן העניינים
הקדמה ומבוא . עמ' 2 – 6
פרק א:  . תפיסתו הלאומית של גורדון –…
עמ' 7 – 13
 פרק ב:  יחסו של גורדון לשאלות המדיניות של הישוב? -.עמ' מנהל עסקים – 16
פרק ג: יחסו של גורדון לדת היהודית וליהדות כתרבות -…עמ' 17 – 22
פרק ד: עמדותיו הדתיות של גורדון בחיי היום יום בארץ- עמ' 23 – 29
סיכום:
–.עמ' 29 –
3 2
ביבליוגרפיה:
. עמ' 33 – 34
תפיסת היהדות, הציונות והלאומיות היהודית של גורדון הקדמה ומבוא
ישנן כמה נקודות שנראות לי כנקודות מוצא בבואנו לפענח את משנתו הלאומית-יהודית של גורדון, בבואנו לנסות להבין את הקשרים בין חלקיה השונים, כמו גאולתו של היחיד, הקשר שלה עם האומה ועם דת האומה, ואפשר לקרוא לה גם: משנתו הציונית.
א.   עינת רמון  קובעת כי גורדון היה הוגה דתי, וכי מקומה המרכזי של הדת בהגות של גורדון מקובלת על חוקריו המרכזיים כמו שבייד ושפירא, ביחד עם הקביעה כי חרג ממסגרות הדת האורתודוכסית ( "דת וחיים: חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א"ד גורדון", זמנים, 72, 2000). קביעה זו מאד מקובלת עלי, כי חלק גדול מהמושגים במשנתו של גורדון הם מושגים דתיים.
למרות  שגורדון נטש את אורח החיים הדתי האורתודוכסי הוא המשיך להאמין בחשיבותה של הדת היהודית ובמרכזיותה בהוויה הלאומית.
ויליאם ג'ימס קובע כי אמונה דתית היא "אמונה כי קיים סדר בלתי נראה  וכי טובנו העליון הוא להתאים עצמנו התאמה הרמונית לסדר זה" (ויליאם ג'יימס, עמ' 24). הגדרה זו תואמת היטב את אמונתו של גורדון במציאות 'טבע', שאותו הוא מזהה עם ה'שכל נעלם', או 'אלוהים' שאינם נגישים להכרה, ובכל זאת הם הגורמים המשפיעים ביותר על האדם.
לדעתי במאמר "האדם והטבע"  (גם במאמרים אחרים) בא לידי ביטוי חיפוש אחר הכרה דתית חדשה. אליעזר שבייד המנסה להגדיר את אמונתו של גורדון כותב כך: "הביטוי 'שכל נעלם'  הוא תדיר במאמרי גורדון, כצורת ההתייחסות העיונית שלו לאלוהים. בכך הבליט את השקפתו הפנתאיסטית-החסידית, להבדיל מן הפנתיאיזם של שפינוזה. אמנם להבדיל גם מן הקבלה, אלוהים במשנתו של גורדון אימננטי בטבע ומתפשט בו בכיוון מהופך לתורת ה'אצילות' הקלאסית…" (שבייד א. נביאים לעמם ולאנושות, ירושלים, תשנ"ט עמ'  משפטים3 הערה 20). אברהם שפירא כותב כי במרכז משנתו של גורדון, נמצאת הגאולה הפרטית. "ההיגאלות של היחיד בעילויו היא הפתח לתיקון מעגלות העולם שבו הוא חי וכן להשלמת הבריאה". שפירא מוסיף כי עיוניו של גורדון בסוגיית ההיגאלות האישית עולים בקנה אחד עם רוח דרושים, אמרות ושיחות חסידיות שעניינם תיקון עצמי וגאולה אישית-פנימית. "אחד מחידושיה הגדולים של החסידות – 'העבודה בגשמיות', ו'העלאת הניצוצות' באמצעותה, מהדהדים בדברי גורדון על "האור הגנוז" בפנימיותו של כל יחיד; לא רק שכל אחד חייב לומר שבשבילו נברא העולם, אלא גם כל אחד ואחד יכול לקחת חלק בתיקונו של עולם". האור הגנוז, אומר גורדון אינו בשמים או בגן עדן ואף אינו "המאור שבתורה", אלא האור הפנימי שבנשמת כל יהודי. דבריו מופנים אל החלוצים, אנשי העלייה השנייה, שותפיו להחייאת העם והארץ (אברהם שפירא, אור החיים ב"יום קטנות", עמ'  79 – 81) ב.      יחד עם זאת לדעתי חשוב (ואני הולך בעקבות פרידריך גיאורג הגל שכתב כי "שפתו, דעותיו, עולמו וקשריו עם הסובבים אותו (של הפרט המשכיל) נבנים ומעוצבים על-פי ההיסטוריה של החברה שבה הוא חי") לבדוק מהו הרקע ההיסטורי שבו פעל גורדון, עלינו לבדוק מהי התקופה בה פעל גורדון, מבחינת הזרמים הרוחניים ברחוב היהודי, מי היו עמיתיו לשיח הרוחני וכדומה (אמנם לא אעסוק בכך כמעט בעבודה זו, כי נושא זה חורג ממסגרתה). יש לזכור כי גורדון חי בתקופה של קונפליקט קשה ושל משבר חמור בזהות היהודית. תקופה של פרשת דרכים שאיפיינה את שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים ( אהוד לוז, מקבילים נפגשים, עמ' 10; שרה שטרסברג-דין, יחיד אומה ואנושות, עמ' מנהל עסקים).
 משבר זה היה תוצאה של הקונפליקט בין המחנה הדתי האורתודוכסי לבין תנועות חילוניות יהודיות, קונפליקט שהתחדד סביב המפעל הציוני המשותף לשני המחנות. משנתו של גורדון היא במידה מסויימת ניסיון לתת תשובה ייחודית פילוסופית דתית לאותו קונפליקט. גורדון חי בתקופה של מהפכה חילונית בתוך היהדות, שהחלה עם יל"ג, אשר ממשיכיו מרדו בשלטון "הספר" (אחד- העם, "תורה שבלב") ואכן גורדון התייחס לכך בהגותו, בדברו על "שלטון הספר" ביהדות למן תקופת התלמוד, ועד לתחייה הלאומית. אליעזר בן-יהודה ומ"י ברדיצ'בסקי דיברו הרבה על הניגוד שבין ה"ארציות" ל"רוחניות" ביהדות, והד לכך נמצא בתורת גורדון על "הצמצום" ו"ההתפשטות". אותם הוגים הטיפו לשחרור מוחלט מעול המצוות, דילמה שגורדון התלבט בה. ברדיצ'בסקי כתב על הניגוד הניטשיאני בין "הרוח" ל"חיים", מושגים שמהדהדים בתורתו של גורדון, וההתמודדות הישירהעם ניטשה ונציגו היהודי ברדיצ'בסקי, תופסת מקום רב בכתביו. גורדון חי בתקופה שהזרם החילוני שלט ביישוב בארץ, ועל-כך כותב ברגמן כי היה בארץ תהליך של התבוללות קולקטיבית (ש"ה ברגמן,במשעול, ת"א, תשל"ו, עמ' 53 – 54), תהליך שגורדון ניסה להתמודד אתו ולעוצרו. גורדון התמודד גם עם גדול סופרי העליה השניה י"ח ברנר אשר כתב: אנו רוצים בקולטורה שלהם (של הגויים – א.ק), ברחובנו אנו, על אדמתנו אנו, בתוך עמנו, ומה שהיינו עושים אילו היינו מתערבים ביניהם, זאת אנחנו נכונים לעשות בתוכנו על פי דרכנו ("בחיים ובספרות", כל כתבי י"ח ברנר, ב, עמ'
6 1). עם מגמות אלו ודאי שגורדון התמודד וברנר היה בר-פלוגתא קבוע שלו.
השפעה אחרת שאני משער שפעלה על גורדון היא של המשכילים היהודים ברוסיה. חלקם היו בעד רוסיפיקציה מלאה, אך אחרים חיפשו את הגשר בין ההשכלה לאמונה, בעיקר בעתונים העבריים כגון "הצפירה", "המגיד", "הכרמל". אחד הבולטים שבהם היה הירחון "השחר", בעריכת  סמולנסקין, שהחל לצאת ב-1868. סמולנסקין תקף בחריפות את האותודוקסיה המתנגדת לכל שינוי חברתי, אך גם תקף את האידיאל של התמזגות תרבותית עם הרוסים. "השחר" נעשה כלי ביטוי של דור שעמד על גבול היהדות החדשה ישנה, של משכילים שחיפשו לעצמם דרך ליהדות שאינה עוברת דרך האמונה (לוז, עמ'
2 8-29).
ציון: 91