התוכנית הבינתחומית של האומנויות תיאוריות של ריבוי ריבוי מציאויות ושעותקים בעידן הפוסט מודרני כגורם להרס עצמי בסרט "סינקדוכה ניו יורק" סמינר תאריך: 10 לנובמבר 2013
תוכן עניינים
תוכן                                                                                                                       עמוד מבוא -2
הסימולקרה של בורדיאר -2
הרס עצמי ונוירוזה – פרויד ..8
פוסטמודרניזם מפי ליוטאר ..9
דיון ומסקנות  – "סינקדוכה ניו יורק" – ניתוח עצמי –11
סיכום .18
ביבליוגרפיה -..19
תקציר סמינר "תיאוריות של ריבוי" בזמן שאנו חיים בתוך הסימולקרה אנו מחפשים משהו ממשי, בטוח. על מנת להיות שווה משהו אתה מחויב שיהיה לך סוף – מוות. המוות הוא מין אבטחת הממשות, בינתיים אנו נחיה בתוך הסימולציה של המוות, בתוך ההרס, בתוך ריבוי מציאויות שאופפות אותנו ושקוברות את האמת שמעולם לא התקיימה. בעבודה זו ארצה להציג ולהוכיח נקודות אלו. אי לכך השארת המחקר הראשוני שלי היא כי בסרט "סינקדוכה ניו יורק" (צ'ארלי קאופמן, ארה"ב, 2008), ריבוי המציאויות והשעתוקים גורם להרס עצמי. שאלת המוצא שלי היא האם וכיצד יוצר הסרט משתמש במושגי יסוד פוסטמודרניים כשאחד המושגים השליטים הוא "סימולקרה" מפי ז'אן בודריאר. את הסימולקרה אנסה להבין במקביל להשפעות יסודות הפוסטמודרניזם על האדם, אלו לפי ז'אן פרנסואה ליוטאר. שני ההוגים מציגים חלק מרעיונות המשפיעים ביותר על המחשבה הפוסטמודרנית של זמננו, כמובן שאין ביכולתי למצוא את כל החוטים השזורים ברעיונות פוסטמודרניים אלו, לפי כך אנסה להתיר חלק מהם ולהתייחס רק לאלמנטים הרלוונטיים לנושאינו. ההרס העצמי מתקשר לדברים הנ"ל עקב היותו דימוי של מוות הוא לא המוות הוא ליד, וכך בורחת הישות מן הממשי וחיה במדומיין המתמשך, ריבוי הדימויים נקשרים בסימולקרה. את נושא ההרס העצמי אציג מקצרה על משנתו של פרויד, הרי סובלימציה פרוידיאנית אף היא קשורה לא במקצת בתרבות הפוסטמודרנית. הסדר לדעת בודריאר אינו שולט בכלום, הוא רק רומס את מה שקדם לו ומבקש לאחר מכן להחיותו באמצעות מדע, יש מין ויתור על המושא על מנת להבטיח את עצמינו בצורה טהורה למען הסדר המלאכותי "מרכוז קפיטליסטי של הערך… סימולקרה טוטאלית שחוברת למציאות בפיתול מושלם." (בודריאר 16) כמעט בכל מלחמה מודרנית שני היריבים נלחמים במשהו אחר, חסר שם או צורה אבל בתוצאותיה של המלחמה, לרוב, מחוסלים כליל מבנים שבטיים או מבנים קדם קפיטליסטיים אלו או אחרים, מחוסל כל מה שנמצא מחוץ לסימולקרות (שפה, סמלים), החברה צריכה להיווסד מחדש. בודריאר מדבר על חברות קפיטליסטיות כמו יורודיסני – מצד אחד הם מציגים היסטוריה מדומה – פיראטים וכד' ומצד שני עתיד, לפי סימולקרה זו אנו נעמיד במבחן את הידע שלנו ובו בזמן נדע מה עתידנו.
הפוסטמודרניזם של ליוטאר כמו סימולקרה של בודריאר אינו בעל יכולת לייצג את הלא מיוצג וזאת בנוסף לחוסר יכולתו להציג משמעות אחת קבועה. ליוטאר הכיר היטב את פרויד ואת מרקס.
הפוליסמיות, ריבוי המשמעותיות, כמו מושג הפוסטמודרניזם עצמו נמצאים בתנועה ובשינוי. מושג הפוסטמודרניזם לא מוגדר הרמטית, הוא תמיד נמצא בהגדרתו מחדש, תהליך אותו מכנה ליוטאר "משחקי השפה". ליוטאר תולה את המצב האנושי הפוסטמודרני בחוסר אמון כלפי סיפורי העל (מטא נרטיבים שאופפו את המודרניזם) של האנושות, בעיקר בסיפורי על שהניעו את המאה העשרים – ליברליזם, קפיטליזם, קומוניזם, מרקסיזם.