סוגיות נבחרות באסתטיקה ופילוסופיה של האומנויות - על האסתטיקה של היפה

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע ,
מילות מפתח , , , , ,
שנת הגשה 2012
מספר מילים 3510
מספר מקורות 4

תקציר העבודה

תאריך:
28 לאוגוסט 2013
תקציר – אסתטיקה של היפה בעבודה זו ארצה לבדוק את מושג ה"יופי", כמו כן ארצה להציג תאוריות ופילוסופיות שונות לגבי הגדרתו. התמקדותי תהיה על עמנואל קאנט, דייויד יום וסארטר. אשתמש ואשווה בין כתביהם של ההוגים אשר התעכבו על המושג. אין ברצוני לעשות סקירה דטרמיניסטית של ה"יפה" ולהראות את התפתחותו וחוקיותו. הרי בעידן הפוסטמודרני הכול נכון, כך גם לגבי התיאוריה של היפה, הנבדל הוא כפי שצ'כוב אמר "אין יופי אלא בדבר שיש בו כובד ראש". הוגים חדשים, בדומה לאומנים מחויבים כלפי עצמם לסתור את מה שנחשב נכון לגבי היפה "…ולהראות אפשרויות נוספות של האסתטי והיפה כנגד כל מה שהוכר בדיעבד ועד אז כמבנים וכחוקים של היפה." (ברינקר 94) בעקבות הדברים הללו, במסגרת שישה העמודים, אנסה להציג ולסכם אך ורק תיאוריות אשר נחוצות להעברת שאלותיי ותשובותיי לגבי המושג. כששיח נוצר, מיד נוצרת לו חוקיות מסוימת, אין זה נכון, לרוב, להגיד לגבי היפה – לדעת מנחם ברינקר, האסתטיקה והיופי הם מושגים פתוחים "ושכל מה שמקורי ויצירתי בו בא על ביטויו ביצירה מתמדת ובמאבק מתמיד כנגד כל מה שאנו מכירים כבר כיפה." (ברינקר 94). יש הבחנה ביצירות אומנות בין האובייקטים שערכם הוא היופי לבין אובייקטים שהיבטם היא בעלת משמעות מכל בחינה אחרת. כמו כל אקדמאי (במדעי הרוח כמובן) או כל השואף להיות כזה, אתחיל באריסטו. אריסטו הרבה לבדוק את מושג היופי על הטרגדיה וטען כי "…הטרגדיה היא ייצוג אומנותי של פעולה מושלמת ושלמה." (אריסטו 27). מבחינת אריסטו אין יד המקרה או אירועים רנדומליים שיוצרים את השלם, כלל זה פועל גם על "היפה". היפה מהותו הוא סדר חלקיו, תפיסה שלמה ורגעית ללא התבוננות יתרה, כך גם חייב היפה להיתפס בבירור, אחדותי. כפי שניטשה מדבר על השברים של הנפש, אריסטו מציג את היצירה, יופייה של היצירה יכול להתקיים רק כשלמות ואם יחסר חלק אחד תפגע היצירה כולה. "זיהוי, כפי שהמילה מורה, הוא שינוי מאי ידיעה לידיעה…" (אריסטו 31) מרגע הזיהוי אנו עדים לתובנה חדשה מבחינת אריסטו, תובנה שהיא ליו דווקא רגשית – כאן היצירה פונה לתבונה שלנו. אנו לומדים מעצם ההנאה שלנו מהאומנות, אנו צריכים להבין בשביל ליהנות – לרגשות קיימים אפיקים רציונליים. אריסטו מדבר על הצורך בפעולה, הפעולה של המתבונן היא אותה התובנה מההנאה, ברגע שהמתבונן מבין משהו לגבי עצמו או לגבי עולמו, נוספת לו אינפורמציה, יכול האדם לקבוע לגבי יופייה של היצירה, הרי כך יצירה מתפתחת לתכלית מסוימת. "הציור צריך להתעלות על המציאות" (אריסטו 52), אומר אריסטו, למרות שההתעלות על המציאות הוא ההתקרבות לאידאה, מבחינתו אין הבדל בין עולם התופעות לאידאות, היצירה עצמה, האובייקט, הוא המימזיס של האידיאה – החומר והצורה בשלמותם יכולים להיות יפים כשלעצמם. אריסטו גם לא מחפש את האידיאה הכללית של היפה, כל עצם יפה לפי סוגו כמו קומדיה יפה כקומדיה וטרגדיה וכטרגדיה, אין יופי אוניברסלי.