בין ציון לציונות סיכום הקורס למבחן
החלוקה הפוליטית בתנועה הציונית לאחר מות הרצל לאחר מותו של הרצל נותרה התנועה הציונית ללא מנהיג המקובל על הכל. המאבק על המנהיגות ניטש בין שני מחנות פוליטיים המדיניים ממשיכי דרכו של הרצל, לבין המעשיים שתמכו בקידום ההתיישבות בארץ ישראל. דרכו המדינית של הרצל למימוש יעדי הציונות לא הניבה פרי בחייו, אך עד יומו האחרון האמין בהקמתה של מדינת היהודים לאחר שתובטח במשפט הכלל כלשון תוכנית בזל.
עד שנת 1908 תמך פלג גדול בתנועה הציונית בדרך המדינית. בין המדיניים בלט מכס נורדאו.
המדיניים העריכו כי ההתיישבות בארץ ישראל, לא תקדם את האינטרסים הציוניים בשלב זה, והיא אף עלולה לחבל בתוכנית ההכרה הלאומית. המעשיים ראו בהתיישבות בארץ ישראל יעד מיידי של התנועה הציונית. הם המעשיים נמנו בעיקר חברי התנועה הציונית ברוסיה רומניה וגליציה. אוסישקין מנהיגם של המעשיים ראה בהתיישבות בארץ ישראל את עיקר מפעלם הציוני ופעל בתקיפות לניתוב כל פעולות התנועה בכיוון המעשי. מנהיגים נוספים היו יחיאל צל'נוב ואוטו ורבורג. עקב מצבם הקשה של יהודי מזרח אירופה הגיעו מנהיגי התנועה הציונית ברוסיה למסקנה כי דרכי הפעולה של ההנהגה המרכזית אינן הולמות את צרכי השעה של הציבור היהודי בארצות אלה וכי יש לזרז את רכישת הקרקעות בארץ ישראל ואת תהליך ההתיישבות. בשנת 1905, התכנסה בוילנה וועידה שהשתתפו בה 47 נציגי אגודות ציוניות מרחבי רוסיה שכינו עצמם "ציוני ציון". בין שתי קבוצות הכוח העיקריות המדיניים והמעשיים, ניצבה קבוצת כוח פוליטית שניסתה לגשר ביניהם, ולמזג את שתי הדרכים לאחת. הבולטים שבמנהיגיה היו חיים וייצמן ונחום סוקולוב. רבים מחברי התנועה הציונית תמכו בדעותיו של וייצמן אולם לא הצליחו לגבש קבוצת כוח והצטרפו לאחד משני הפלגים.
לבד משני פלגים אלה התגבשו קבוצות כוח נוספות שהתגבשו לפי ארצות מוצא, תנועות הציונות מגרמניה, בריטניה, צרפת, קבוצת המזרחי ומפלגת פועלי ציון. בעיית המנהיגות לאחר מות הרצל המדיניים היו הכוח החזק בתנועה הציונית גם לאחר מותו של הרצל.
מתנגדיהם לא הצליחו לצבור די כוח להעמיד מנהיג המקובל על כולם. מותו הבלתי צפוי של הרצל העמיד את מכס נורדאו כמועמד טבעי למנהיג הבא של התנועה. בתנועה הציונית יצא לו מוניטין של אינטלקטואל, מחונן, עיתונאי וסופר מפורסם. המדיניים ראו בו ממשיך דרכם ואפילו אוסישקין מנהיג המעשיים תמך במועמדותו. נורדאו דחה את הבקשות החוזרות ונשנות למנותו כמנהיג מטעמי בריאותו הלקויה, דאגות פרנסה ומעל הכל חשש מההתמודדות עם הקשיים שניצבו בפני הרצל והביקורת הקשה שהוטחה נגדו. סירובו של נורדאו גרם לחברי ההנהגה הציונית להעלות הצעה חדשה, הנהגה קולקטיבית שבה ראו כוח שיגביר את השפעתם בתנועה. הצעתם התקבלה בקונגרס הציוני השביעי אולם הם התחייבו לבחור יושב ראש להנהגה הקולקטיבית. רבים ראו בדוד וולפסון איש אפור וחסר מעוף.
בחירתו ליושב ראש הוועד הציוני הייתה פשרה בין שתי קבוצות הכוח העיקריות בתנועה הציונית.
וולפסון עצמו לא ראה את עצמו מתאים לעמוד בראש התנועה הציונית והניח כי נורדאו הוא האישיות המתאימה. חרף כל ההסתייגויות והחששות נבחר וולפסון לתפקיד ואחז בו שש שנים רצופות. "אוגנדיסטים" "טריטוריאליסטים" ותומכי "העבודה המדינית" לאחר מותו של הרצל החריפו המאבקים בין תומכי אוגנדה לבין שולליה. בראש המתנגדים עמדו חברי התנועה הציונית הרוסית ומנהיגיה אוסישקין וצ'לנוב. התומכים נחלקו לשלושה וכונו:
האוגנדיסטים, הטריטוראליסטים ותומכי העובדה המדינית. האוגנדיסטים ובראשם ישראל זנגוויל טענו כי ההתיישבות של חצי מיליון יהודים על אדמה עצמאית ותחת חסות בריטית תהא הקלה עצומה למצוקה השוררת היום. הטריטוראליסטים ובראשם מקס מנדלשטאם, ראו באוגנדה פתרון זמין וזמני בלבד למצוקותיו הקשות של העם היהודי. תומכי העבודה המדינית ובהם וולפסון, מרמורק לא תמכו בתוכנית אוגנדה