הכנה למבחן על פי הפרקים בספר הקורס, על פי 11 הפרקים. כל פרק מסוכם בצורה ברורה וידידותית. פרק 1- מקורותיה של מדיניות החוץ האמריקנית: התרבות הפוליטית והסגנון הלאומי.
בחברה האמריקנית ניתן להבחין בשלושה יסודות- פלורליזם, הפשרה והפרגמטיזם. הפשרה הינה ערך חשוב ביותר, שיש צורך להגיע להסכם. הפלורליזם זהו כיבוד דעה שונה, ריבוי דעות. יש צורך לקיים ליישוב סכסוכים בפשרה, "פשרה הוגנת" שתושג בדרך עניינית ומעשית. על מנת להגיע לקיום פשרות ארה"ב למשל נקטה במדיניות ה"דלת הפתוחה", עקרון מסוף המאה ה-19, שבו לכל המעצמות ישנו זכויות סחר שוות בסין אך מבטיחות לא להפר את שלמותה הטריטוריאלית( עקרון זה מדגיש את ניסיונות הפשרה).
זאת ועוד, בחברה האמריקנית ניתן להבחין בפורמליזם, ייצוג רשמי, דרך מסודרת ומאורגנת ובאופי חילוני וסובלני בחברה. דוגמאות לעקרונות הראייה האמריקנית:
מלחמת האזרחים בסין- החשיבה האמריקנית כי ניתן להגיע לפשרה בכל בעיה, הנחה שנגזרה מהאופי הפרגמאטי והפלורליסטי נתקעה בקשיים במלחמת האזרחים בסין. ארה"ב ניסתה לגשר בין הקומוניסטים ללאומניים אך לא היה שם מקום לפשרה ולהתפייסות ברוח המסורת האמריקנית. המשא ומתן היה מעגלי וכל צד במשא ומתן נעזר בעמימות ובניסוח מעורפל שהקשה על המשא ומתן. בסופו של דבר ניצחו הקומוניסטים ובכך נכשלו הניסיונות האמריקנים. האמריקנים לא "ראו" את הנציגים הקומוניסטים והסתכלו באופן שונה על המשא ומתן.
שיחות השלום בפריז- שיחות השלום בפריז שניהל ממשל ניקסון כדי לסיים את הלחימה בין צפון וייטנאם לדרום וייטנאם, מעידות על הקושי של האמריקנים להתמודד עם אידיאולוגיות שונות משלהם. האמריקנים נתקלו בסגנון מיקוח מעגלי שעמד בסתירה לגישתם הישירה והעניינית. קיסנג'ר שהיה היועץ לביטחון הלאומי של ניקסון סטה מהדגם המסורתי של ניהול משא ומתן ונהג בעמימות בחודשים לכינון הסכם פריז שכן הדגם המסורתי לא צלח. ועידת ילטה- בועידת ילטה שהתקיימה לפני סוף מלחמת העולם השנייה ניתן לראות את הניסיון לשקף את המסורת הפורמליסטית- הישענות על נוסחות ועל עקרונות יסוד. ארה"ב נסחה את הבסיס להסכם שגובש בתום הועידה בנוסחים חוזיים, נוסח של הפרות חוזה ואי מילוי הסכם. ארה"ב רצתה כי פולין תהיה חופשית אך בפועל הסובייטים לא אפשרו זאת. אנאלוגיות הניסיון להישען על נוסחות פורמאליות באה לידי ביטוי גם בשימוש הנפוץ באנלוגיות היסטוריות. אנלוגיות מינכן- בועידת מינכן מספטמבר 1938, האמריקנים, בריטניה וצרפת נקטו במדיניות פיוס כלפי מדינות הציר. כשם שהפייסנות בועידת מינכן הוליכה באורח בלתי נמנע למלחמה, כך עלול כל פעולה עוינת להוביל למלחמה. על אף נסיבות שונות, אנלוגית מינכן רואה כי יש לנקוט מדיניות בלתי מתפשרת של הרתעה ובלימה כלפי כל יריב או איום. אנלוגית סרייבו- הרצח בסרייבו שהיווה כיריית הפתיחה למלחמת העולם הראשונה, הראה כי משברים מקומיים אחרים עלולים להידרדר למלחמה כוללת והרת אסון. מכאן שארה"ב צריכה להשפיע לטפל במשברים אזוריים ומקומיים שלא יתלקחו ויפגעו במערכת הבין לאומית. בשתי האנלוגיות ישנו רצון לשמור על היציבות אך באנלוגית מינכן נגזר הצורך להפגין תקיפות, נחרצות ונחישות ללא פשרות בעוד שבאנלוגית סרייבו מתחייב הצורך לתחם ולהגביל את התקיפות על מנת למנוע סכנת גלישת האלימות. בפרל הרבור ניתן היה להבחין בכישלון של הניסיונות האמריקנים לכונן מציאות חדשה באזור ברוח החזון האמריקני ובעקבות התקיפה בפרל הרבור נכנסו מרכיבים של תסכול וכעס במקום האופטימיות. דוגמה נוספת לסביבה הבינלאומית שנותרה אדישה למאמצים האמריקנים לכונן ערכים דמוקרטיים ופשרה אפשר למצוא בחזון מנהל עסקים הנקודות של וילסון. במהלך ועידת השלום לאחר מלחמת העולם הראשונה הנקודות שפרס הנשיא הלכו ונשחקו, מה שהוביל את ארה"ב להיות בדלנית ומסוגרת. החזון של ארה"ב להיות יותר מעורבת ומשפיעה נכשל. בנוסף, גם כאשר ממשל קרטר ב-1977 ניסה לחזור לעקרונות של וילסון ולהשתית את ניהול מדיניות החוץ על יסודות הדיפלומטיה הגלויה והפתוחה, שאיפה זו נכשלה והעקרונות האמריקנים לא הופצו כפי שניתן לראות בפלישה של ברה"מ לאפגניסטן ב-1979. מדיניות חוץ הנדסית הניסיון למצוא פתרונות ביצועיים, טכניים לסוגיות אידיאולוגיות ופוליטיות ניתן להבחין בהתנהלות האמריקנית. לאמריקנים לא היה צורך להתמודד בתוכה עם תנועות רדיקליות ולכן הם אימצו גישה הנדסית למיקוחים בין מדינתיים. דוגמאות לראיה הנדסית: ועידת ג'נבה מ1977, קרטר סבר שניתן למצוא פשרה בין הישראלים לפלסטינים. קרטר דבק ברעיון הפשרה ובסוף הועידה לא התקיימה. בקמפ דייויד, ועידה ב-1978, שבה שימש קרטר כמתווך בין ישראל למצרים. קרטר סבר כי ניתן למצוא פתרון מוסכם. גם הנשיא אייזנהאואר בחר להימנע מהתמודדות ישירה עם אידיאולוגיות ויסודות פוליטיות מורכבות ולנסות לגבש הסכמה בין הצדדים שעמדו בלב הסכסוך בין ישראל לשכנותיה.
אייזנהאואר ניסה למצוא הבנה בנושא המים, "יזמת המים" הבנות בעניין חלוקת מי הירדן. גם כאשר ב-1956 הולאמה תעלת סואץ אייזנהאואר הציע לכונן ארגון של המדינות המשתמשות בתעלת סואץ, ללא הפוליטיקה והפעלה שיתופית לתעלה. הממד הבין אישי לנשיאים האמריקנים היה אמון במשא ומתן מדיני שבו נושאים ונותנים על מנת ליצור סביבה בונה אמון. הנשיאים דגלו במפגשי פסגה או בוועידות שלום, מפגש פתוח, גלוי שבו יהיה ניתן לשבור את החשדנות והעוינות בין המנהיגים. האמון הינו מרכיב חשוב. המרכיב האישי היה חשוב גם בתגובות של הנשיאים למה שנראה בעיניהם כמעילה באמונם האישי מצד מנהיגי ברה"מ.  דוגמאות- טרומן ראה בעובדה כי ברה"מ לא יישמה את הסכמי ילטה כצעד מעליב ופוגע. זה גרר הקשחה של העמדות האמריקניות כלפי ברה"מ וכלפי סטלין אישית. –