פרנץ פנון, פסיכיאטר צרפתי  יליד מרטיניק, היה מראשוני ההוגים שיצאו נגד השיטה הקולוניאליסטית, והיווה את אחת מאבני היסוד של הביקורת הפוסט קולוניאלית. פנון, אדם שחור ומשכיל במדינה אימפריאליסטית לבנה (צרפת), בחר לבחון את השפעות הקולוניאליזם לא בעין לאומית או סוציולוגית גרידא, אלא מבחינה פסיכולוגית, על נפשו של הנכבש. פנון התעניין בתסביכים הרגשיים והנפשיים שודאי נגרמו לאדם השחור כתוצאה מכיבוש ארוך שנים, ובעיקר מהתייחסות כלפיו מצד הכובש, כמעין יצור ביניים בין הפרימטים לאדם הלבן. הוא האמין שיחס ארוך שנים זה מצד הכובש הלבן גרם נזקים קשים לנפשם ולזהותם של האפריקאים. מעבר לזכויותיהם הפוליטיות, הכלכליות והחוקיות של הנכבשים, המערב מנע משבוייו את האפשרות הכה בסיסית של הגדרה עצמית. בספרו "עור שחור, מסכות לבנות" (1952) מספר פנון על מפגש באחד הרחובות בינו לבין אם לבנה ובנה. בקטע, הילד הקטן קורא לעברו כושי, מה שמוביל למעין התנצלות מסויגת של האם, הלוחשת לבנה שהכושי יכעס. החוויה השפיעה על פנון באופן קשה למדי, והוא כותב: "הכושי הוא חיה, הכושי איום, הכושי מרושע, הכושי מכוער. והנה, כושי ;קר, הכושי רועד, הכושי רועד משום שקר, הילד הקטן רעד משום שהוא מפחד מהכושי." (יחידה
1 3 עמ' 16). זכות הגדרתו של פנון, "הכושי", אינה שייכת לו כי היא נשללה ממנו. המערבי הלבן בחר להגדיר אותו ובכך קבע עובדות שאין להתווכח איתן. הכושי הוא חיה פרימיטיבית, משולח רסן, מיני ונחות. אך פנון לא האשים את הילד בחשיבתו כך: הוא ידע שבמשך שנים האדם הלבן טפטף לצאצאיו, משפחתו וחבריו את דעותיו הללו, את הגדרת השחורים על פי אמות המידה הלבנות והנאורות לכאורה, ואלו עברו בתורשה מדור לדור. כל אלו הביאו לכך שהאדם השחור כבר איננו נמצא אך ורק תחת כיבש קולוניאליסטי פיזי, כי אם הוא חווה את היותו נחות ונכבש דרך מבטיהם של הלבנים כלפיו. ומכיוון שהוא חווה את עצמיותו דרך הגדרותיו של האדם הלבן הבוחן אותו ושופט אותו על פי אמות המידה המערביות, הוא נידון להישאר תמיד בבבואות עיני המערב מעין חוליה בין הקוף לאדם, יצרית ובלתי מרוסנת, בלתי מוכשרת, קניבלית וככזו, איום על הציוויליזציה המערבית.  טענות האלה למעשה מספרות לנו שבנק התכונות השליליות והפרימיטיביות שיצרה החברה המערבית על מנת להגדיר את האפריקאים, הוא משא בלתי ניתן לשקילה על האדם השחור, על תודעתו, נפשו ועצמיותו. האדם השחור המודע להגדרות אלה, משחזר אותן בתודעתו גם בלי להיות מודע לשחזור זה, ובכך מגדיר את עצמו כפי שהמערב הגדיר אותו, כיצור נחות, משולח רסן ומרושע. תכונות שכאלה יגרמו לכל יצור תודעתי לפתח תיעוב עצמי ותחושות ניכור עמוקות, בד בבד כשהן מגיעות יחד עם כיבוש ארוך שנים ושלילת כל יחס אנושי. כל אלה הם שמונעים מהאפריקאים בעידן הקולוניאליסטי והפוסט קולוניאליסטי להגיע למצב בו הם יוצרים לעצמם הגדרה עצמית חדשה, שאינה תלויה כלל בהגדרות קודמות שיצר המערב.