טקס החינה:
טקס החינה הינו טקס עתיק יומין הנהוג בקרב עמים רבים. העדות העיקריות מהן התפתח הטקס, הם ההודים, המרוקאים, התימנים והתוניסאים. טקס זה נערך לפני החתונה ומציין מעבר מחיי רווקות לחיי זוגיות, חיים משותפים. בעבר היוותה החינה גם מסיבת אירוסין בה החתן ביקש את ידה של הכלה מהוריה, בנוכחות משפחותיהם אשר העניקו תכשיטי זהב לזוג. נהוג היה לערוך את הטקס ערב לפני החתונה לאחר טבילת הכלה במקווה, בדרך כלל בבית הכלה, אך בשנים האחרונות  גדלו ממדיו של הטקס והוא נערך כשבוע לפני החתונה (לפי נוחיותם של בני הזוג), בדרך כלל באולם אירועים. במקור, המילה חנה נהגתה בערבית ללא היוד, אך מסיבות לא ברורות השתבש השם והפך לחינה (יש האומרים כי האות יוד נוספה כדי לסמל את הפריון- ילדים). קיימות מספר פרשנויות למשמעות המילה חינה: יש הסוברים כי המשמעות היא שהכלה צריכה למצוא חן בעיני החתן המיועד, בעוד שאחרים טוענים כי מדובר בשלושת מצוות האישה- הפרשת חלה, שמירת נידה וטהרה והדלקת נרות שבת.
טקס החינה המרוקאי בו אתמקד מלווה במוזיקה מרוקאית מקורית, הזוג עוטה תלבושות אותנטיות (כפתנים מרוקאים ושמלות), עם כתרים ותרבושים והכלה עונדת תכשיטים כבדים ונוצצים המסמלים את יופייה של הדרך המשותפת. האורחים נושאים מגשים של עוגיות מרוקאיות ודברי מתיקה, רוקדים ושרים סביב החתן – מעניקים לכלה והוריי הכלה מעניקים לחתן. במשך העשורים האחרונים החלה מגמה של צעירים ישראלים בני עדות המזרח לחזור לשורשיהם, מתוך הזדהות עמוקה עם המסורת וטקס החינה קיבל משמעות שונה- אם בעבר ההתמקדות בחינה המסורתית הייתה על הכנת הכלה לחיים החדשים והיפרדות מהמשפחה, היום מאופיין הטקס כ"מסיבת הכנה לחתונה".
עוד ניתן לומר כי כיום עדות נוספות אימצו את הטקס, כאשר ההבדל בין עדה לעדה מתבטא בעיקר במוסיקה ובמאכלים-
בעבודה זו אסקור בקצרה את טקס החינה משלל סוגיו  ולאחר מכן אנתח אותו לפי שתי גישות באנתרופולוגיה: גישת הפונקציונליזם המבני של רדקליף בראון, וגישת הסטרוקטורליזם של לוי שטראוס.