שאלה 2
בכדי לעמוד על קביעתו של יום, לפיה ניתן להשיג ידיעה וודאית באמצעות משפטים אנליטיים (ובכללם המתמטיקה) – יש להבהיר את משמעותו של המונח אנליטי ולהנגידו למונח סינתטי תחתיו מצויים כל המשפטים המבטאים אומדנות.
אם כן, טענות (או משפטים) אנליטיות  הן טענות שאמיתותן מותנית לחלוטין במשמעות הביטויים המופיעים בהן (אם אני אדם, אני בן תמותה), ואילו טענות סינתטיות הן טענות שאמיתותן אינה מותנית אך ורק במשמעות הביטויים המופיעים בהן (כל בני האדם עצובים).
קרי: טענות אנליטיות הן טענות שאמיתותן מותנית בצורתן הלוגית, ואילו טענות סינתטיות הן טענות שאמיתותן הן בצורה הלוגית שלהן והן בניסיון.
במילים אחרות, טענות אנליטיות משמשות לרכישת ידע אפריורי, ואילו טענות סינתטיות משמשות לרכישת ידע אפוסטריורי. קרי: ידיעה אנליטית רוכשים באמצעות שיקול דעת תבוני בלבד (ולכן היא אפריורית, כלומר משום שרכישתה אינה קשורה בניסיון), ואילו ידיעה סינתטית רוכשים בהסתמך על הניסיון. חשוב להבהיר, כי בדומה לשיקול הדעת האפוסטריורי – מופעל שיקול הדעת האנליטי על מושגים שנרכשו בניסיון. ההבדל שבין השניים נובע מכך ששיקול הדעת האפריורי אינו מסתמך על ניסיון החורג מזה שהקנה לביטויים בהם הוא עוסק את משמעותם, וזאת בניגוד לשיקול הדעת האפוסטריורי שעיקרו הוא דיון בניסיון שכזה. –
שאלה 3
בתשובתי לשאלה זו, אסקור את הביקורת שהעלה יום כנגד מושג האני, ואעמוד על האופן בו מהווה השימוש שעושה יום בביקורת תורת האידיאות שלו על האני – פיתוח של תורת לוק.
לפני שנפנה לעיון בביקורת עצמה, עלינו לעמוד על טיבה של אותה אידיאה כנגדה מעלה יום את ביקורתו. אם כן, האני הוא אותו דבר התופס את התפיסות ומאכסן אותן. קיומו בלתי תלוי באחרונות (וזאת בניגוד לתפיסות עצמן, שקיומן מותנה באותו כלי קיבול או מצע). ניתן לנסח זאת גם כך:  האני הוא אותו דבר המצוי מעל ומעבר לתפיסות המתחלפות בו, או בקצרה: האני הוא אותה תודעה עצמית, המצויה בכל תודעה.
דבר אחד נוסף עוד נותר לנו לברר, לפני שנפנה לעיון בתכני הביקורת עצמה, והוא – המתודה. ובכן, יום האמין שאת התודעה מאכלסות שני סוגים של תפישות – אידיאות ורשמים. הרשמים מזוהים עם ניסיון בלתי אמצעי (תחושה של חום), ואילו האידיאות הן כעין קבוצות (בנות איבר אחד ויותר) השאובות ומקבילות מאותו ניסיון בלתי אמצעי. קרי: ללא רושם אין אידיאה פשוטה, ומאחר וכל אידיאה היא פשוטה או מורכבת מאידיאות –