פרק 10 – התפתחות האדם במהלך החיים פסיכולוגיה התפתחותית היא תחום בפסיכולוגיה העוסק בשינויים המתרחשים כל הזמן בתפקוד הפיזי והפסיכולוגי בכל מעגל החיים, מרגע ההתעברות ועד הזקנה. המשימה: לתעד שינויים ולגלות כיצד אורגניזמים משתנים במרוצת הזמן ומדוע. הנחת היסוד: תפקוד מנטלי, קשרים חברתיים והיבטים חיוניים אחרים של הטבע האנושי מתפתחים ומשתנים לאורך מחזור החיים כולו. להלן התקופות העיקריות בחיי אדם:
שלב טרום־לידתי ינקות ילדות מוקדמת (גיל הגן) ילדות התבגרות בגרות מוקדמת בגרות בגרות מאוחרת   תקופת גיל התעברות עד לידה מלידה במועדה עד 18 חודשים בקירוב מגיל 18 חודשים עד 6 שנים בקירוב מגיל 6 עד 11 בקירוב מגיל 11 עד 20 בקירוב מגיל 20 עד 40 בקירוב מגיל 40 עד 65 בקירוב מגיל 65 ואילך   חקר ההתפתחות כשאנו מתארים התפתחות, אנו ממשיגים אותה במונחים של שינוי, אשר על־פי־רוב כרוך בפשרות.
לעיתים קרובות, נתפס מהלך החיים כרווח והפסד:
הילדות היא בעיקרה רווחים ושינויים לטובה, ואילו הבגרות היא בעיקרה הפסדים ושינויים לרעה. עם זאת, הגישה להתפתחות שנאמץ כאן מדגישה כי רווחים והפסדים כאחד, מאפיינים את ההתפתחות בכל גיל. לדוגמה, כשאנשים בוחרים בן זוג לחיים, הם מוותרים על גיוון אך זוכים בביטחון. כמו כן, כשאנשים פורשים לגמלאות הם מוותרים על מעמד אך מרוויחים פנאי.
אין לראות בהתפתחות תהליך סביל, שכן שינויי התפתחות רבים תובעים מהאדם מעורבות פעילה בסביבתו.
הצעד הראשון שיש לנקוט כדי לתעד שינוי, הוא לקבוע את דמות האדם הממוצע בגיל מסוים — הופעתו החיצונית, כישוריו הקוגניטיביים וכדומה. מחקרים נורמטיביים חותרים לאפיון של גיל/שלב התפתחות מסוים. חוקרים בוחנים בשיטתיות בני אדם בגילאים שונים, וכך הם יכולים לקבוע ציוני דרך בהתפתחות. נתונים אלה מספקים נורמות (אמות מידה של התפתחות או של הישגים), המבוססות על תצפיות בבני אדם רבים. נורמות מספקות אמות מידה להשוואה גם בין פרטים וגם בין קבוצות, ומשמשות לפסיכולוגים לצורך הבחנה בין גיל כרונולוגי לגיל התפתחותי (הגיל הכרונולוגי שבו רוב בני האדם מראים רמת התפתחות מסוימת). לדוגמא, ילד בן שלוש בעל מיומנויות מילוליות כשל בן חמש, ייחשב לבן גיל התפתחותי 5 במיומנויות מילוליות. פסיכולוגים התפתחותיים משתמשים בכמה סוגים של מערכי מחקר להבנת מנגנונים אפשריים של שינוי (לראות תרשים בעמ' 491):
·         מחקר אורך – צופים באותה קבוצת אנשים, ובוחנים אותם שוב ושוב לאורך שנים. ניזכר במחקר שתואר בפרק 9 על יעילותה של התכנית שיושמה בגן הילדים: תחילה אספו החוקרים נתונים על קבוצת ילדים בני 3 ו־ 4. כדי להעריך את השפעתה ארוכת הטווח של התכנית לילדי הגן, בדקו החוקרים את הילדים מדי שנה עד לגיל 11 ולאחר מכן שוב בגילאים מנהל עסקים, משפטים, 19, 27 ו־ 40. איסוף נתונים ארוך טווח זה אִפשר לחוקרים להסיק מסקנות מוצקות על התועלת ארוכת השנים שבתכנית. לעתים קרובות, חוקרים עורכים מחקרי אורך גם כדי לחקור הבדלים בין־אישיים. כדי להבין מדוע אנשים שונים הגיעו בחייהם למקום שהגיעו, חוקרים עשויים לבחור מגוון של גורמים סיבתיים אפשריים ולבדוק מגיל צעיר, כיצד השפיעו גורמים אלה על מהלך חייהם.
יתרון כללי של מחקר אורך הוא שכל המשתתפים חיו באותם תנאים חברתיים־כלכליים בכל תקופה, ולפיכך אין בו כדי לבלבל בין שינויים תלויי־גיל לבין שונוּת הנובעת מנסיבות חברתיות שונות. ואולם, סוגים מסוימים של הכללות אפשריים רק לגבי אותו שנתון. כמו כן, מחקרי אורך הם יקרים, כיוון שקשה להתחקות אחר המשתתפים לאורך תקופה ממושכת, ונתונים אובדים בנקל כי משתתפים עוזבים את המחקר או נעלמים. בנוסף, התוצאות והמסקנות מתקבלות רק לאחר מס' שנים, קיים קושי להשוות למחקרים אחרים בנושא וקושי להסיק על נורמות משום שייתכן שלגורם מסויים באותה תקופה היתה השפעה מכרעת על נושא המחקר.
·         מחקר רוחב – צופים בזמן נתון בקבוצות אנשים שונות, בגילאים כרונולוגיים שונים ומשווים ביניהן. מסוג מחקר זה החוקר יכול להסיק מסקנות על הבדלים התנהגותיים שייתכן והם קשורים להבדל בגילאים. לדוגמה, חוקרים שרצו לקבוע כיצד ילדים לומדים ללכת מבלי ליפול, בחנו באותו מועד ילדים בני משפטים, 21, 27, 33 ו־
3 9 חודשים באותה מטלה במעבדה. אחד החסרונות של מחקרי רוחב נובע מהשוואת פרטים השונים זה מזה גם בשנת לידתם וגם בגילם הכרונולוגי. למעשה, לא ברור באופן חד־משמעי אילו הבדלים קשורים לגיל, ואילו הבדלים נובעים מהתנאים החברתיים או הפוליטיים השונים שכל שנתון חי בהם. מכאן עולה כי מחקר שהתגלה בו שוני התפתחותי במדגם של מי שהם היום בני 10 ובני 20, יתקשה לקבוע אם ההבדל ההתפתחותי ביניהם נובע רק מגילם השונה או גם מהעובדה שבני ה־ 10 חיו רוב חייהם במאה ה־ 21, ואילו בני ה־ 20 חיו את 10 השנים הראשונות לחייהם במאה הקודמת על מאפייניה השונים.
שתי השיטות מאפשרות לחוקרים לתעד שינוי המתחולל בין גיל אחד למשנהו. חוקרים משתמשים בשיטות האלה כדי לחקור התפתחות בכמה תחומים:
פיזית, קוגניטיבית וחברתית.
התפתחות פיזית במהלך החיים נפתח את דיוננו בתחום ההתפתחות הפיזית, שבו על־פי־רוב השינויים גלויים לעיני כל. אין ספק כי עברנו שינוי פיזי עצום מאז הלידה, שינויים אשר יימשכו עד סוף חיינו. מאחר והשינויים הפיזיים הם רבים כל־כך, נתמקד בסוגים המשפיעים על ההתפתחות הפסיכולוגית.
התפתחות טרום־לידתית והתפתחות בילדות התחלנו את חיינו עם פוטנציאל גנטי ייחודי:
ברגע ההתעברות הִפְרה תא זרע זכרי תא ביצית נקבי ונוצרה זיגוטה של תא אחד. בתא אנושי ונורמלי קיימים 46 כרומוזומים: מחצית מהם קיבלנו מאמא ומחצית מאבא. מהלך ההתפתחות הפיזית בתקופה הטרום־לידתית, נמשך מרגע ההתעברות ועד לרגע הלידה.
התפתחות פיזית ברחם פעימת הלב היא ההתנהגות המוקדמת ביותר, היא מתחילה בתקופה הטרום־ לידתית, כאשר העובר בן שלושה שבועות ואורכו בערך 40 מילימטרים.
תגובות לגירויים נצפו כבר בשבוע השישי, כשהעובר עדיין לא הגיע לאורך 2.5 סנטימטרים.
אפשר לצפות בתנועות ספונטניות לפני תום השבוע השמיני.
החל מהשבוע התשיעי ועד ללידה, נקרא העובר המתפתח בשם שְליל. האם חשה בתנועות העובר בערך בשבוע השישה־עשר לאחר ההתעברות.
בעת הזאת מגיע גודל השליל ל־ 17.5 סנטימטרים לערך (הגודל הממוצע בלידה הוא 51 סנטימטרים).
המוח הגדל ברחם מייצר
5 0,000 נוירונים חדשים בדקה עד להשלמת למעלה מ־ 100 מיליארד בתום ההיריון. בבני אדם וביונקים רבים אחרים התרבות הנוירונים ונדידתם למקום המיועד להם מתרחשות ברובן קודם ללידה, ואילו התפתחות תהליכי ההסתעפות של האקסונים והדנדריטים מתרחשת ברובה לאחר הלידה. בתרשים המוצג בעמ' 495 ניתן לראות את מהלך התפתחות המוח בהיריון מהיום ה- 30 להתעברות ועד ל־ 9 חודשים אחריה.
במהלך חודשי ההיריון הראשונים עלולים גורמים סביבתיים (כמו תת־ תזונה, זיהום, קרינה או סמים), למנוע היווצרות נורמלית של איברים ומבני גוף. לדוגמה, יש סבירות של כ- 50% שילדיהן של אימהות שנדבקו באדמת בין השבוע השני לשבוע הרביעי לאחר ההתעברות, יסבלו מתוצאות שליליות, כגון פיגור שכלי, נזק לעיניים, חירשות או מומים בלב. אם החשיפה מתרחשת בשלבים אחרים של ההיריון, ההסתברות להשפעה מזיקה פוחתת במידה ניכרת (22% בחודש השני, 8% בחודש השלישי וכן הלאה). בדומה לכך, אימהות הצורכות חומרים מסוימים כמו אלכוהול בתקופות רגישות בהיריון, חושפות את ילדיהן שעדיין לא נולדו לסכנת פגיעה מוחית ומומים אחרים. קרוב לוודאי שעיוותים בפנים נוצרים משום שהאם שתתה אלכוהול במהלך החודשיים הראשונים להיריון. גם נשים המעשנות בהיריון מסכנות את ילדיהן (בייחוד במחצית השנייה של ההיריון), משום עישון בהיריון מגדיל את הסיכויים להפלת העובר, ללידה מוקדמת ולמשקל נמוך בעת הלידה. למעשה, גם לנשים החשופות לעישון פסיבי בזמן ההיריון, קיימת סבירות גדולה יותר ללדת ילדים במשקל לידה נמוך יותר.
חומרים מסוימים עלולים לגרום נזק בכל שלב בהיריון. לדוגמה, קוקאין אשר חודר דרך השליה ועלול לפגוע בהתפתחות השליל ישירות. במבוגרים גורם קוקאין להתכווצות כלי הדם, ואצל נשים הרות הקוקאין מגביל את זרימת הדם בשליה ואת אספקת החמצן לשליל. אם התוצאה היא חוסר חמור בחמצן, כלי דם במוחו של השליל עלולים להתפוצץ.
שבץ טרום־לידתי מעין זה עלול לגרום לנכות שכלית לכל החיים. מחקרים מראים, כי מערכות המוח הנפגעות יותר מכול מקוקאין הן אלה האחראיות על בקרת הקשב: ילדים שנחשפו ברחם לקוקאין עלולים להיות מוצפים בהסחות דעת של מראות וקולות לא רלוונטיים במשך כל ימי חייהם. אם כן, אנו רואים כי הן לתורשה הן לסביבה יש השפעה על עיצוב גופנו ומוחנו אפילו טרם הלידה.
תינוקות מתוכנתים לשרוד אנו רגילים לחשוב, כי יילודים הם חסרי ישע לחלוטין. ג'ון ווטסון, אבי הביהוויוריזם, תיאר את היילוד האנושי כ"חתיכת בשר חיה ומתפתלת המסוגלת להגיב מספר מועט של תגובות פשוטות". אולי נופתע לגלות כי רגעים אחדים לאחר צאתם מן הרחם, יילודים מגלים יכולות מרשימות לקלוט מידע בחושים שלהם ולהגיב על מידע הזה. אנו יכולים לחשוב עליהם כמתוכנתים לשרוד, ערוכים היטב להגיב למטפלים מבוגרים ולהשפיע על הסביבות החברתיות שלהם. לדוגמא, יילודים יכולים לשמוע עוד לפני הלידה, ואף קיימות השלכות למה שהיילוד שומע בעודו ברחם. כמו כן, יילודים מעדיפים להקשיב לקול אמם יותר מאשר לקולות של נשים אחרות, ואף מזהים את קולה של האם אפילו לפני הלידה.
צוות חוקרים גייס למחקר קבוצה של אימהות לעתיד בבית חולים בסין. האימהות היו בשבוע ה־ 38.4 להיריון בממוצע, כלומר השלילים הגיעו להתפתחות מלאה. האימהות נתבקשו להקריא שיר של שתי דקות, אשר הוקלט והושמע לשלילים באמצעות רמקולים שהוצבו במרחק של כ- 10 ס"מ מעל בטנן של האימהות. לחצי מהשלילים השמיעו שיר בקולה של אמם, ולחצי האחר השמיעו את השיר בקולה של אם אחרת. החוקרים ניטרו את קצב פעימות הלב של השלילים. הממצאים היו מרשימים למדי: קצב פעימות הלב עלה בתגובה לקול האם וירד בתגובה לקול הזר! נוכח ממצאים מוצקים אלה על העדפת קולה של האם, אפשר לתהות אם ילדים מגיבים יותר גם לקולות של אבותיהם. למרבה הצער, עד כה המחקר מראה כי יילודים אינם מגלים העדפה לקולו של האב על פני קול של זר, אפילו בגיל 4 חודשים.
גם את מערכות הראייה מפעילים יילודים כמעט מיד: רגעים אחדים לאחר הלידה עיניו של היילוד דרוכות, פונות לכיוון הקול ומחפשות בסקרנות אחר מקורם של צלילים מסוימים. עם זאת, בלידה הראייה מפותחת פחות מחושים אחרים. חדות הראייה של מבוגרים טובה פי 40 בקירוב מחדות הראייה של יילודים. חדות הראייה משתפרת במהירות במרוצת ששת החודשים הראשונים של חיי התינוק. ליילודים חסר גם המנגנון הנדרש כדי לראות את העולם בתלת־ממד: רק בגיל 4 חודשים לערך ילדים מתחילים לחבר מידע משתי עיניהם כדי לתפוס עומק. ראייה טובה (רגישות לקונטרסט), חדות ראייה ויכולת הבחנה בין צבעים מצריכים תפקוד של קולטני אור רבים במרכזו של אזור הקולטנים בעין, וגם התפתחות תקינה של רכיבי עין אחרים האחראים על ראייה (ניתן לקשר לפרק 4). רבים ממרכיבים אלה עדיין צריכים להבשיל במערכת הראייה של התינוק. בנוסף, ראייה טובה מצריכה גם קשרים רבים בין נוירונים בקורטקס הראייה הנוצרים בעקבות התנסות בראייה, ובלידה עדיין אין כמות מספיקה של קשרים כאלה. גם בלא ראייה מושלמת יש לילדים העדפות חזותיות.
במחקרים ראשונים מסוגם ראה רוברט פנץ, כי תינוקות בני 4 חודשים בלבד התבוננו בעצמים בעלי קווי מתאר יותר מאשר בעצמים חלקים, בעצמים מורכבים יותר מאשר בפשוטים ובפנים שלמות יותר מאשר בפנים מעוותות (למשל, תמונה של פנים שבה העין ממוקמת באזור הפה). מחקרים מהעת האחרונה מראים, כי כבר בגיל 3 ימים יש ליילודים העדפות לתבניות, שחלקן העליון כולל יותר רכיבים מחלקן התחתון. ניתן לראות במראה כי העיניים והגבות תופסים שטח גדול הרבה יותר מהשפתיים. העובדה שבחלקם העליון של הפנים יש יותר רכיבים, התופסים יותר שטח, עשויה להסביר מדוע יילודים מעדיפים פנים אנושיות מסוגים אחרים של תצוגות חזותיות.
מרגע שילדים מתחילים לנוע בסביבתם, הם רוכשים עד מהרה יכולות תפיסה נוספות. לדוגמה, במחקר קלאסי שערכו ב־ 1960 אלינור גיבסון וריצ'רד ווק, הם בחנו את תגובתם של ילדים למידע על עומק. במחקר השתמשו במתקן הנקרא בשם הצוק לכאורה. המתקן מורכב מלוח גדול של זכוכית עבה, שצדו האחד צמוד למשטח משובץ באדום ולבן (הצד הרדוד), ואילו צדו האחר מונח מעל משטח דומה הנמצא כמה עשרות סנטימטרים מתחתיו (הצד העמוק) – כך יוצר המשטח אשליה של "צוק" (כפי שניתן לראות בתרשים העליון בעמ' 498). במחקר המקורי המחישו ווק וגיבסון כי ילדים היו מוכנים לעזוב את מרכז הלוח ולזחול מעל הצד הרדוד, אך סירבו לזחול מעל הצד העמוק. ממחקרים נוספים עולה, כי פחד מהצד העמוק תלוי בניסיון בזחילה: ילדים שכבר התחילו לזחול חששו מן הצד העמוק, ואילו ילדים באותו הגיל שעדיין לא החלו לזחול, לא חששו. מתברר אפוא כי חשש מגובה איננו תכונה מולדת, אלא תכונה המתפתחת במהירות כאשר ילדים מתחילים לחקור את העולם בכוחות עצמם.
צמיחה ובשילה בילדות יילודים משתנים בקצב מעורר השתאות, אך הצמיחה הפיזית איננה שווה בכל חלקי הגוף (לראות תרשים תחתון בעמ' 498). תינוקות שרק נולדו נראים כאילו כל כולם הוא רק ראש, משום שכבר בלידה ראשו של התינוק הוא כ- 60% מגודלו בבגרות, וכן מהווה רבע מאורכו של הגוף כולו. משקל גופו של התינוק מוכפל בתוך ששת חודשי חייו הראשונים, ועד גיל שנה הוא מגיע לפי שלושה ממשקל הלידה. בהגיעו לגיל שנתיים, אורך גב הילד מגיע לכדי מחצית מאורכו בבגרות. רקמות איברי המין אינן משתנות הרבה עד גיל ההתבגרות, אז הן מתפתחות במהירות לממדיהן בבגרות.
אצל מרבית הילדים צמיחה פיזית מלווה בבשילת היכולת המוטורית. בשילה היא תהליך הצמיחה האופייני לכל בני המין הגדלים בבית הגידול הרגיל של אותו מין. רצפי הבשילה האופייניים של יילודים נקבעים על־פי יחסי הגומלין בין המגבלות הביולוגיות העוברות בתורשה, לבין קלט מהסביבה. לדוגמה בתרשים המוצג בעמ' 499 ניתן לראות את רצף התפתחות התנועה, במהלכו ילד לומד ללכת בלא תרגול מיוחד.
רצף זה חל על רוב התינוקות, כאשר מיעוטם מדלגים על שלב מסויים או מפתחים רצף מקורי משלהם. עם זאת, בתרבויות שבהן הגרייה הפיזית פחותה, ילדים מתחילים ללכת מאוחר יותר.
מנהגם של אינדיאנים־אמריקנים לשאת את התינוקות כשהם קשורים היטב בעריסת גב, מעכב את למידת ההליכה. ואולם, מרגע שהילד משתחרר מהעריסה, הוא עובר באותו רצף. לכן, אפשר לראות את כל היילודים שאינם בעלי מום כבעלי פוטנציאל שווה לבשילה פיזית.
התפתחות פיזית בגיל ההתבגרות הסימן הראשון לתום הילדות הוא קפיצת הגדילה של המתבגר. בגיל 10 בקירוב אצל בנות ובגיל 12 אצל בנים, זורמים הורמוני גדילה לתוך מחזור הדם. במשך שנים אחדות המתבגר עשוי לגדול ב־ 7.5-משפטים סנטימטרים בשנה, וכן לעלות במשקל במהירות. גופו של המתבגר אינו מקבל את ממדי גופו של אדם מבוגר בבת אחת: ראשונות מגיעות לגודלן המלא כפות הידיים וכפות הרגליים, לאחר מכן מגיע תורן של הזרועות והרגליים, והאטי ביותר הוא קצב ההתפתחות של החלק האמצעי של הגוף. יוצא אפוא שצורתו הכללית של אדם משתנה פעמים אחדות במהלך שנות ההתבגרות.
תהליך חשוב נוסף המתרחש בתקופת ההתבגרות הוא ההתבגרות המינית, המביאה לבשלות מינית. ההתבגרות המינית אצל זכרים מביאה ליצירת זרע חי, ואצל בנות היא מובילה לתחילת הווסת. בארצות־הברית הגיל הממוצע של תחילת הווסת הוא בין 12 ל־ 13, אם כי טווח הגילים הנורמלי נע בין 11 ל־ משפטים . אצל בנים, יצירת זרע חי מתרחשת לראשונה בין גיל 12 ל־ מנהל עסקים בממוצע, אך שוב טווח הגילאים הנורמלי רחב יותר.
עקב השינויים הפיזיים האלה מתעוררת לעתים קרובות, מודעות לרגשות מיניים.
שינויים פיזיים חשובים אחרים מתרחשים במוחם של מתבגרים. בעבר חשבו החוקרים, כי רוב רובה של צמיחת המוח מסתיים בשנות החיים הראשונות.
ואולם, מחקרים מהעת האחרונה, שבהם השתמשו בטכניקות של הדמיית מוח, הראו שמוחו של המתבגר ממשיך להתפתח. אונות המצח (האזורים האחראים על תכנון וויסות רגשות) הן אזורי המוח שבהם חל השינוי הגדול ביותר מתקופת ההתבגרות המינית ועד לתוך הבגרות המוקדמת. אחרי הצמיחה החדשה, המתחילה בסביבות גיל 10-12, מתרחש תהליך של סילוק קשרים עצביים שאינם בשימוש, הנמשך עד גיל 20. תהליך סילוק זה מותיר את הצעירים עם מוח בוגר, יעיל ומאורגן היטב.
בחלוף גיל ההתבגרות גופנו חוזר לתקופת חיים שבה השינויים הביולוגיים מזעריים יחסית.
אנו יכולים להשפיע על גופנו במגוון דרכים למשל ע"י תזונה ופעילות גופנית, אך סדרת השינויים הבולטת הבאה שהיא תוצאה ישירה של הגיל, מתרחשת רק בבגרות ובבגרות המאוחרת.
שינויים פיזיים בבגרות אחדים מהשינויים הבולטים ביותר המתרחשים עם הגיל, קשורים במראה שלנו וביכולותינו. ככל שאנו מזדקנים, אנו מצפים שעורנו יתקמט, שערנו ייעשה דליל ויאפיר, וקומתנו תקטן ב־ 2.5-5 סנטימטרים בערך. אנו יכולים גם לצפות לירידה בחדותם של כמה חושים. שינויים אלה אינם מופיעים פתאום בגיל 65, אלא מתרחשים בהדרגה, מן הבגרות המוקדמת ואילך. עם זאת, לפני שנתאר מקצת השינויים תלויי־הגיל, ראוי לציין עניין כללי יותר: שינויים פיזיים רבים אינם נובעים מהזדקנות, אלא הם תולדה של חוסר שימוש. המחקר תומך בכלל שרבים מאמינים בו: "המתמיד בפעילות — שומר על חיוּת".
מבוגרים בגיל מתקדם השומרים על משטר של פעילות גופנית (או מחדשים אותו), עשויים לחסוך מעצמם מקצת הקשיים הנתפסים לרוב כתוצאה בלתי נמנעת של ההזדקנות (בהמשך נגיע לאותה מסקנה כאשר נדון בהיבטים החברתיים והקוגניטיביים של הבגרות ושל הבגרות המאוחרת). להלן מס' שינויים שהם כורח המציאות ולעתים קרובות משפיעים על הדרך שבה מבוגרים תופסים את חייהם:
·         –