פרק א – גישות ותיאוריות של ביטחון ומלחמה פרק ב – מוסר ומלחמה והמשפט הבינ"ל פרק ג – גישות תיאורטיות והסדר העולמי פרק ד – לוחמה א-סימטרית פרק ה – נשק לא-קונבנציונלי והרתעה גרעינית פרק 6 – הפיקוח האזרחי על הצבא פרק 7 – יחסי חברה-צבא (רגישות לחללים) פרק א – גישות ותיאוריות של ביטחון ומלחמה עם תום המלחמה הקרה התעוררו מחלוקות בין מצדדי הגישה המסורתית (ריאליסטיים) שתפסו את הביטחון במובן הצר של ביטחון לאומי, לבין מצדדי הגישה המרחיבה (ליברליים וקונסטרוקטיביסטיים) שגרסו כי יש להרחיב את תפיסת הביטחון לביטחון של הפרט והאנושות.
הגישה המסורתית: תופסת את הביטחון כביטחון לאומי העוסק במאפיינים צבאיים והגנה על גבולות המדינה, וגורסת כי הביטחון מתבטא בהיעדר איום צבאי על המדינה מן החוץ. לפי גישה זו, יחסי המדינות בעולם מתבססים ברובם על מאבק ותחרות להשגת עוצמה כאשר המדינות שואפות להשיג יתרון זו על זו, כדי להיות שקולות לכוחן של מדינות אחרות ולהגיע למאזן כוחות. הגישה נובעת מהגישה הריאליסטית, המציבה במרכזה את סוגיית האנרכיה בהיעדר גורם סמכות גלובאלי מעל המדינה, שיהיה מסוגל לטפל בסכסוכים בינ"ל ולהבטיח ביטחון דרך-קבע למדינות. לכן, בהיעדרו, המדינות אחראיות לביטחונן וצריכות להצטייד בצבאות ובאמל"ח. תומכי הגישה רואים במלחמה כלי לגיטימי ליצירת הסדרים ובריתות. בבסיסה חמישה ממדים:
1.
מקור האיום – חיצוני, יריבות בין מדינות שלא מרוצות מהסטאטוס קוו ביניהן (מדינות שכנות או מעצמות מרוחקות בעלות אינטרסים במדינה), כשהאיומים לרוב מסתכמים בסוגיית הטריטוריה, הגבולות והמשאבים.
2.
טבע האיום – מתבסס על עוצמה צבאית, השגת יכולות צבאיות וחימוש תמידי, שכן רק התחזקות צבאית תוביל למאזן כוחות שייצור הרתעה.
3.
התגובה לאיום – התגובה לאיום צבאי היא צבאית, בין שמדובר בהרתעה (התעצמות צבאית או יציאה למלחמה) ובין שמדובר על ברית (חתימה על הסכם המציג את האינטרסים של הצדדים ומה יפר את הברית).
4.
אחריות להספקת הביטחון – המדינה היא הגורם היחיד שאחראי לספק לעצמה ביטחון, כלומר המדינה עצמה אחראית לביטחונה במערכת הבינ"ל האנרכית.
5.
ערכי ליבה להגנה – הערכים שיביאו את המדינה לצאת למלחמה יהיו איום על ריבונותה, על עצמאותה או על שלמותה הטריטוריאלית וחתרנות בתוך גבולותיה.
ראוי לציין, כי ביקורת בולטת על גישה זו היא שדילמת הביטחון הוכיחה כי התעצמות צבאית לא בהכרח תורמת להשגת ביטחון, אלא להפך. לכן, יתכן שדווקא הפחתת התמריץ ליציאה למלחמה של האויב באמצעות כלים לצמצום האיום כגון פתרון סכסוכים, דמוקרטיזציה, פיתוח כלכלי ושיתופי פעולה, תוכל לעודד את כוונותיו לשלום ולהביא להיעדר איום, התנאי הראשון לביטחון.
הגישה המרחיבה עם קץ המלחמה הקרה פחתה תחושת האיום הצבאי ותשומת הלב התמקדה באיומים חדשים על הרווחה האנושית והסביבה שהחלו לגבור. רבים החלו לקרוא להרחבת התפיסה המסורתית מתפיסה של "ביטחון לאומי" לביטחון אנושי, כלומר מביטחון של מדינות לביטחון של היקום והפרט. ביטחון למען האנושות נועד לספק דרך התמודדות עם איומים גלובאליים כגון רעב, מחלות, סמים, דיכוי ואסונות טבע. הגישה נובעת מן הגישות הליברלית והקונסטרוקטיביסטית, המעמידות את הפרט והכלכלה החופשית במרכזן.
הגישה הליברלית גורסת כי סכסוכים ניתנים לפתרון בדרכי שלום, ללא שימוש בכוח, בעזרת שיתוף פעולה בינ"ל ויצירת תלות גומלין כלכלית שתהווה הרתעה ממלחמה. המדינה לא הגורם הסמכותי העליון ולא יכולה לספק את צרכי הביטחון באופן בלעדי. יש צורך במוסדות בינ"ל, משטרים דמוקרטיים ושיתוף פעולה כלכלי בכדי לספק את הביטחון. הגישה הקונסטרוקטיביסטית מסתמכת על היבטים רעיוניים ונורמטיביים, ומדגישה כי השחקנים בזירה הבינ"ל מפרשים את המציאות הבינ"ל באופן סובייקטיבי. בבסיס הגישה-