כחומר ביד החברה?
תורת התיוג גישת התיוג רואה באדם כלי שמפנים את האופן שבו החברה רואה אותו, ובהתאם לזה, האדם יוצר לו דימוי עצמי.
 במחקר נראה שילדיי משפחות נורמטיביות אשר לא שידרו מסרים עוינים, פיתחו דימוי עצמי חיובי ומנעו בגיל מבוגר הפנמת תווית שלילית שעלולה להוליך לעבריינות.
ידוענים כמו טננבאום וקמרט נגעו בעניין התיוג בתחילת המאה ה- 20 אבל בסוף שנות ה-60 זכתה לחשיפת יתר בשל פרספקטיבת התיוג, העונה לגישה שמהווה מכנה משותף לכמה תאוריות מתחום התיוג  כגון: בקר, למרט והילס.
שאלות רבות מחוץ לתחום מדעי החברה נשאלו אבל אף תשובה ברורה לא ניתנה וגם כנראה לא תנתן.
האם האדם הוא יצור סביל?
האם לאדם עמוד שידרה חסין בפני כוחות הסביבה?
האם ההישגים האקדמאיים של השחורים בארה"ב נובעת מנחיתות שכלית או שמא הם מפנימים את הגדרת החברה ובונים דימוי עצמי נמוך?
האם הילד שנהפך למבוגר מפנים את דמותו בצורה שלילית כמו שהיה בילדותו?
במציאות הישראלית:
האם היהודי המזרחי מרגיש נחות מהיהודי האשכנזי?
אולי בעקבות מידור במדעי החברה  לא  העמיקו בגישת התיוג?
כשיש תיוג על אדם עבריין נוצר לאדם דימוי עצמי עברייני עד שנהפך לעבריין ממש במעשיו, כהגדרת מרטון (1937) כנבואה המגשימה עצמה, וזוהי הגרסה הנפוצה ביותר.
בתחילת המאה ה 20 הטביע קולי (1902) את "דמות המראה" – הילד מפנים את דמותו כפי שהאחרים המשמעותיים רואים אותו.
העבודה הנוכחית מתמודדת עם הניסוח הפשטני של גישת התיוג מתוך המסגרת המושגית שהציע אדד (1981) ותומכת ברעיונותיו.
מצגת בת  11 שקופיות – ****אינה כוללת רשימה ביבליוגרפית