מזוגיות לנישואים: השינויים במסגור הזוגיות החד-מינית בתקשורת הכתובה החילונית-ליברלית בישראל, בין השנים 1994-2013

סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח , , , , ,
שנת הגשה 2014
מספר מילים 12588
מספר מקורות 16

תקציר העבודה

מבוא
בישראל השסועה ממילא, הנקרעת בין אידיאולוגיות ותפיסות עולם שונות, חילוניות ודתיות, אתניות ולאומיות (שיפמן, 2008), מתנהל בשנים האחרונות ויכוח פוליטי-חברתי חדש סביב הגדרת המשפחה באופן חוקי וחברתי. הספירה הציבורית הישראלית כבר לא מכילה רק סוג משפחה אחת בלבד, קלאסית: אבא, אמא ושלושה ילדים ביולוגיים. דגמים שונים של משפחות הופיעו ונאבקו על מקומן: משפחות חד הוריות, משפחות מאמצות, משפחות ללא ילדים ומשפחות עם חמישה ילדים ומעלה. גם משפחות חד מיניות תפסו את מקומן בספירה הציבורית: משפחות של שני בני זוג מאותו מין, עם או בלי ילדים. כל אותן משפחות נאלצות להילחם על מקומן החוקי ועל זכויותיהן בעוד המשפחה הקלאסית מקבלת, כדגם המשפחה הדומיננטית בחוק ובחברה הישראלית, זכויות סוציאליות וכלכליות באופן טבעי (הקר ושמיר,2003). בישראל לא קיימת אפשרות לנישואין אזרחיים. החוק הדתי הוא זה שקובע מי רשאי להירשם כנשוי ומי לא, כך שכל מי שלא עומד בתקן הדתי (למשל, בני זוג לא מאותה דת, בני זוג מאותו מין או פסולי חיתון כמו כהן וגרושה), נאסר עליו להתחתן. נישואים אינם רק הכרה ממסדית של המדינה בזוגיות ומתן לגיטימציה חוקית לקיומה, אלא גם מאפשרים קבלת הטבות סוציאליות וכלכליות. כמדינה דמוקרטית, שאחד מעקרונותיה הבסיסיים הוא שוויון בפני החוק, לא יכולה המדינה להפלות באופן ברור חלק מאוד גדול מאזרחיה. הרשות המחוקקת לא מזדרזת לחוקק חוקים שוויוניים משיקולים פוליטיים (לא להרגיז ציבור שמרני מאוד גדול בישראל, שמתנגד לכל שינוי בהגדרת המשפחה), ומתוך רצון לשמור על איזון חברתי באמצעות הסטטוס קוו, שנקבע בשנות ה-50, ונתן את הסמכות בדיני נישואין וגירושין בידי החוק הדתי (בן דוד, 2004).
מערכת המשפט הישראלית, שרואה בעצמה מגינת הזכויות והדמוקרטיה, מנסה לגשר על הדיכוטומיה שנוצרה בין שני הקצוות של החברה הישראלית: יהודית ודמוקרטית. הפתרון שהוצע בישראל הוא מעמד הידועים בציבור.  ידועים בציבור הם זוג, גם חד-מיני, שמקיים חיים משפחתיים ביחד, אך הם אינם נשואים. אותו זוג צריך לקיים קשרים רומנטיים תקופה ארוכה ולגור באותו משק בית. באמצעות למעלה מ-20 פסיקות, ניתנות להן זכויות רבות, שכמעט משוות את תנאיהם לתנאי של זוגות נשואים, בשני תחומים בעיקר: שיתוף ברכוש וירושה.
במקרה של ילדים ביולוגיים משותפים, שני בני הזוג ירשמו כהורים. אבל מעמד זה הוא מעמד בעייתי: קשה מאוד לעמוד בתנאים שמציב החוק בהגדרתו את הידוע בציבור. כמו כן, לא כל הזכויות וההטבות הניתנות לזוגות נשואים ניתנות גם לידועים בציבור, במיוחד לא לזוגות חד מיניים. נוצר מצב של זוגות מדרג א', נשואים שמקבלים גם הכרה וגם הטבות מהמדינה, זוגות דרג ב', הטרוסקסואלים, שלא רוצים ולעתים לא יכולים להינשא ודרג ג', של זוגות חד-מיניים, שגם אם הם מצליחים להגיע למעמד של ידועים בציבור, הם לא מקבלים את כל הזכויות וההטבות, שמקבלים ההטרוסקסואלים (רודלין, אלמוג ופז, 2010). הדיון הסוער ביותר מתנהל סביב מיסוד הזוגיות החד מינית. נראה כי זוגות חד מיניים נמצאים בכל מקום בספירה הציבורית הישראלית. אנשי ונשות ציבור רבים מנהלים חיים זוגיים עם בני מינם: עברי לידר, רונה קינן, הראל סקעת וניצן הורוביץ הם רק חלק מזערי מאותם זוגות. יציאה מהארון איננה דבר נדיר ונדמה שההומואים והלסביות נכנסו לקונצנזוס הישראלי החילוני ונמצאים בכל מקום. אבל, כשמגיעים להגדרת הנישואים בישראל ומבקשים להכליל בתוכה את הזוגיות החד מינית, נדמה כאילו הפתיחות וההכלה נאטמות שוב והדיון חוזר עשרים שנה אחורה. בעקבות השינוי החברתי ביחס להומואים וללסביות, החלו חברי כנסת, התומכים באופן ברור בקהילה הגאה, להציע הצעות חוק שונות, שישוו את תנאי הזוגיות החד מינית לזוגיות ההטרוסקסואלית ואף ימסדו אותה.
חוק "ברית הזוגיות" הוא המשמעותי מביניהם. חוק זה מבקש לאפשר לבני זוג פסולי חיתון, או מי שרוצה בכך, כולל בני זוג מאותו מין, להירשם במשרד הפנים ולקבל את אותם זכויות, הטבות וגם חובות, שמקבל כל זוג נשוי (מתוך: אתר הבית של מפלגת "יש עתיד": http://yeshatid.org.il).
החוק לא עבר בכנסת לבסוף ונחסם על ידי המפלגות הדתיות והחרדיות, כמו גם חברי כנסת מהצד הליברלי יותר, שביקשו לשמור על הסטטוס קוו. חוק נוסף, פחות רדיקלי, שהוצע, הוא השוואת נקודות הזיכוי הניתנות לזוגות חד מיניים כמו זוגות הטרוסקסואליים.
פקידי רשות המס מעניקים את נקודות הזכות כבר מ-2013 לפני הפסיקה, מה שמראה כי השינוי החברתי הקדים את השינוי החוקתי. ניסיונות חקיקה אלה הובילו לדיון ציבורי נוקב. מצד אחד, שר החינוך שי פירון, טען כי משפחה מבחינתו היא אבא, אמא וילדים ומשפחה חד מינית אינה משפחה בעיניו (http://www.mishmar.org.il/page.php?p=10351). עירית לינור, סופרת ואשת תקשורת, תמכה בדעתו וטענה, בעמוד הציבורי שלה בפייסבוק, כי היא לגיטימית והגיונית ("הגדרת המשפחה היא תוצר של מסורת ושל הסכמה חברתית רחבה") והשוותה בין נישואים חד מיניים לפוליגמיה ולאימוץ פרטי בין חברים, למרות "שצריך למצוא הגדרות ומסגרות שיתאימו לחד מיניים", רק לא להגדיר אותם כמשפחה. ב- YNET  מצוטט השר אורי אורבך, כי הוא מתנגד לנישואים חד מיניים ולא ייתן לחוק לעבור וחברת הכנסת איילת שקד טענה כי לא תיתן לחוק לעבור, למרות שהיא מקבלת את הרצון להשוות בין הזכויות של הומואים ולסביות, כדי לא לפגוע בסטטוס קוו (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-446מנהל עסקים60,00.html). כל הטענות המתנגדות, לא התנגדו לעצם קיום ההומואים והלסביות או לזכותם להתקיים בזוגיות, אלא רק להכרה החוקית-ממסדית של המשפחה החד מינית. דיון זה, המתחיל מנקודת הנחה כי קיימת זוגיות חד מינית וקונצנזוס סביב הזכות לקיומה, עוצר בהגדרה חוקית של המשפחה החד מינית ודורש לקרוא לה בשם אחר, רק לא "נישואים", לא היה יכול להתקיים עשרים שנה קודם לכן, כשהומואים ולסביות החלו לצאת מהארון ולהיחשף בזוגיות פומבית. מצד שני, למרות שעדיין לא הוגדרו על פי חוק באופן רשמי כ"משפחות", משפחות חד מיניות נראות בכל מקום בתקשורת וכך הן גם מכונות. שני אבות, שתי אימהות, זוגות חד-מיניים ללא ילדים, מצטלמים ומתראיינים בגאווה על גבי העיתון או בכתבה בטלוויזיה ובאינטרנט. חוקים אלה, הקוראים להשוואת התנאים של הומואים ולסביות בזוגיות לאלה של הנשואים, אך לא מגדירים אותם כמשפחה, אלא כ"זוגיות", אופייניים לישראל, שבה המשפחה הקלאסית בעלת מעמד מיוחד ומקודש והיא נחשבת לבסיס של החברה הישראלית, בלעדיה תתפרק, כתוצאה מהשפעות דתיות ולאומיות-ציוניות (קמיר, 2011). מצד שני, היא גם מדינה השואפת להיות דמוקרטיה מערבית ונושאת עיניים לשינוי בעולם. מדינות שונות בעולם מתירות נישואים חד מיניים, בראש ובראשונה ארה"ב, מדינה מערבית בעלת צביון דתי, כמו ישראל, שרואה בה מודל לחיקוי. מדינות מסוימות בארה"ב התירו נישואים חד מיניים. הקונצנזוס כעת שם קורא למיסוד הזוגיות החד-מינית במסגרת נישואים במבנה ההטרו-נורמטיבי. שני יסודות אלה, המערבי והדתי, הדמוקרטי והיהודי, נמצאים בוויכוח על הגדרת הקונצנזוס הישראלי מימי הקמת המדינה וכיום אחד ממוקדיו הוא הנישואים החד מיניים. שאלת המחקר שאלת המחקר שלי היא: האם אכן היה שינוי ביחס לזוגיות ההומו-לסבית בין
1 994-2013? האם הציבור הישראלי החילוני-ליברלי יכול לקבל את הזוגיות הזו בהגדרתה כנישואים ולכן כמשפחה באופן חוקי על כל המשתמע בכך? שאלת המחקר שלי לא נובעת מתוך הקהילה הלהט"בית עצמה. הוא חיצוני לה: איך הרעיון הרדיקלי לשינוי הגדרת המשפחה המקודשת מתקבל בקהילה הסטרייטית. את המחקר התחלתי מנקודת הנחה שהיה שינוי ביחס לזוגיות החד מינית, הנגזרת מהשינוי ביחס להומוסקסואליות. המחקר לא לוקח צד במאבק הקונצנזואלי ולא מנסה להצדיק או לצאת כנגד המשפחה החד מינית אלא מנסה למצוא את ההתפתחות ב-20 השנים האחרונות, במידה והייתה, וכיצד היא באה לידי ביטוי בשינוי הקונצנזוס הישראלי השמרני מאוד בחלקו. מקרי המבחן חוק, או פסק דין, בראיה סוציולוגית, הוא מיסוד של נורמות חברתיות, והוא תוצר של שינויים חברתיים הנוצרים באמצעות קונפליקטים ומאבקים בין קבוצות שונות על ההגמוניה. המעמד ההגמוני הוא זה שמקבל את האפשרות לקבע את הנורמות שלו במסגרת חוק קבוע , בלתי משתנה ומחייב. שינויים בחוק משקפים את השינויים הסוציולוגיים שעוברת החברה ((הקר ושמיר, 2003). בחרתי לחקור את השיח הציבורי המשתנה באמצעות שני חוקים שונים, אחד מקומי ואחד מארה"ב, שקידמו את זכויות הזוג החד-מיני וביקשו להשוות את תנאיו לתנאי הזוג ההטרוסקסואלי.
מתודולוגיה:
שיטת המחקר בה בחרתי  היא שיטה איכותנית פרשנית. דגמתי לפחות 3 כתבות, מאמרים וידיעות מכל עיתון, מ-1994 ומ-2013, שהתפרסמו סביב הפסיקות, וניתחתי את אופן המסגור שלהן באמצעות ניתוח תוכן.
ממצאים: גם כיום מבקשת הקהילה הלהט"בית להיות חלק מהקונצנזוס והדרך שלה לעשות זאת, כפי שמשתקף במסגור של הכתבות הישראליות, הוא לקבל לגיטימציה חוקית לזוגיות שלהם ולהיחשב נשואים כדין. אין זה מספיק לקבל את הלגיטימציה של המדינה בלבד, בלי אישור של החוק הפדרלי. אין גם משמעות לטקס הנשואים בפני עצמו, כפי שערכו ועורכים גם כיום הומואים ולסביות בכל העולם, עד שלא יאושרו באופן חוקי. הרצון הזה, לקבל לגיטימציה חיצונית לאהבה הפרטית שלהם, להיות נשואים כדין וכך גם לקבל לגיטימציה חברתית, מעבר להטבות הכלכליות והסוציאליות, בולט מאוד, גם ב-2013 וגם ב-1994.