ממ"ן 13
1 . הבחנתו של קאנט בין צווים מותנים לציוויים מוחלטים מבקרת את אריסטו על אופן התייחסותו למושג האושר. אריסטו טען כי כל בני האדם שואפים אל האושר ולכן הוא חייב להיות הטוב המוסרי העליון, ואילו קאנט מכניס את השאיפה לאושר תחת קטגוריית ה"רצון", ובכך טוען כי היא אינה חופשית באמת משום שהיא כפופה לחוקי הטבע. ע"פ קאנט, רק התבונה היא חופשית באמת, משום שביכולתה להתנתק מחוקי הטבע ולפעול ע"פ חוקי הלוגיקה, ולכן היא בלבד יכולה לקבוע טוב מוסרי מובהק.
בהבחנתו בין צווים מותנים לציוויים מוחלטים מנסה קאנט לנסח כללים תבוניים המדריכים לפעולה: הציווי המוחלט הוא חוק אוניברסאלי ובלתי-מותנה, המבטא אוטונומיה של התבונה ובכך גם של האדם עצמו, ואילו הציווי המותנה הוא שימוש בתבונה לצורך התאמת אמצעים לתכליות.
את הצווים להשגת האושר שעליהם מבסס אריסטו את כל התיאוריה המוסרית שלו, קאנט מגדיר כ"צווי פיקחות", שמהווים אחד משני הסוגים של הציווי המותנה. הוא טוען כי הציוויים המותנים, ובכללם צווי הפיקחות, נובעים מהרצון ולכן אינם חופשיים באמת, ועל כן מהווים אך ורק המלצות לפעולה, ולא יכולים להוות חוקים מוחלטים.
ניתן למצוא אצל קאנט ביקורת על אריסטו גם בנוסח אחד של הציווי המוחלט; קאנט טוען כי יש להתייחס אל האדם לעד כתכלית, וכי לעולם אין לראות בו אמצעי בלבד. אם נשתמש במושגיו של אריסטו, קאנט מגדיר את עצם אנושיותו של האדם כבעלת ערך פנימי, כלומר תכלית לעצמה. בכך הוא מבקר את אריסטו על ראייתו את אנושיותו של האדם כאמצעי.
לסיכום, בהבחנתו בין צווים מותנים למוחלטים, קאנט מבקר את אריסטו על התייחסותו לצווי האושר כצווים היחידים והמוחלטים לפעולה וטוען כי הם אינם חופשיים באמת, ועל כן יש לראות בהם המלצות בלבד. בנוסף, ניתן לראות בנוסח "האדם כתכלית" של קאנט ביקורת על התייחסותו של אריסטו לאדם כאמצעי בלבד להשגת האושר, ולא, בנוסף לכך, כתכלית לעצמה.
2. ניתן לחלק את הזכויות כולן לשתי קטגוריות: זכויות חיוביות וזכויות שליליות. זכויות שליליות מתבטאות באיסור שחל על הזולת, כלומר אל לאדם אחר לפגוע בזכותי השלילית, ואילו זכויות חיוביות מתבטאות בחובת עשה שחלה על הזולת, הווה אומר חובתו של אדם אחר לפעול למען זכותי החיובית. דוגמא לזכות שלילית תהא הזכות לחיים, ואילו דוגמא לזכות חיובית תהא הזכות לטיפול רפואי. כל אחת מהן יכולה להיות גם זכות שלילית/חיובית, …