אופנה על פי Silverman   (אצל גורביץ' וערב, 2012) המילה הלועזית לאופנה –  Fashion , קשורה לדימויים כמו "עשוי", "מלאכותי" ו"חומרי". מקורה של המילה הינה בשורש הלטיני Facere, שפירושו לייצר, לייצר לעשות. העשייה האופנתית היא מלאכת גזיר וחיתוך, המבוצעת בחומרים ובבדים שונים. פעילות זו נועדה לעצב את גזרתו של הגוף, ומתוך כך להגדיר את קיומו ואת משמעותו התרבותית. אופנה הינה נורמה המעניקה תיווי וזיהוי ל"נכון"  או "ראוי". נורמה זו, אשר הנתונה לשינויים מתמידים, דה פקטו, משמשת כסוכן מרכזי של תקשורת וחברות. חילופי אופנות יכולים להתבטא בהרגלי לבוש, דיבור סגנונות חיים ועוד (גורביץ' וערב, 2012).
בנוסף, על פי ג'ורביץ' וערב (2012) אופנה הינה האופן שבו משתנים שיפוטי הטעם שלנו בייחסי לנכון ועכשווי. הלכה למעשה האופנה מהווה מעין מנגנון של כוח הממציא חדשות לבקרים שפות מלאכותיות חדשות. דה פקטו, שפת האופנה יוצרת תקשורת המתבססת על זיהוי מסמנים בלבד. כלומר המסמנים, אשר הם האייקונים האופנתיים, מקרינים בולטות וציווי. כאשר תפקידם  של אילו האחרונים הינו לציין ולתת את הכלי השיפוטי לדברים שהם IN  או OUT, לספק "התמצאות" בשדה של הטעם השולט, לתת ל"חוק האופנה" מעמד של עובדה (גורביץ' וערב, 2012).
עוד מציינים ג'ורביץ' וערב (2012) כי הסחורה האופנתית מקבלת על עצמה תפקידי חברתי ותקשורתי מובהק. החוקרים מציינים מושגים של "מורשי החתימה" של הטעם הטוב, אשר מעניקים לסחורה ה"אינית" את אופייה הסביבתי והחברתי. אם כן האופנה, הן בממד הגופני- מרחבי שלה והן בממד השיפוטי של חילופי טעמים, מהווה מסמך פומבי ייחודי לאופן שבו האדם קורא את עצמו בתוך התרבות ורואה עצמו אל מול הקבוצה החברתית אליה הוא הוא שייך (גורביץ' וערב, 2012).