מלחמה ואסטרטגיה ממן"12
שאלה
1 במחצית השנייה של המאה ה 20 , במקביל לפיתוח הנשק הגרעיני , נעשה מאמץ לצמצם את הסכנות הכרוכות בו ולמנוע מלחמה מסוג זה , האמצעים למנוע זאת הם מוגבלים ונשענים בעיקר על הדגשה של התובנה , הכלה ומחויבות הדדית   ב 1 ליולי 1968 נחתמת לראשונה אמנה , אמנה זאת ידוע בשם  NTP שהיא אמנה בינלאומית שמטרתה להגביל את הפצת נשק גרעיני .התוכנית מבוססת על כך שלא יהיה ניתן ליצור חומר בקיע , ז"א ניתן להשתמש בחומר לשם התפתחות טכנולוגית , לשם צרכים רפואיים והפקת גז , אך אסור ע"פ האמנה לעבור את אחוז האשרה מה שיכול לשמש בקלות להכנת נשק גרעיני .
ארה"ב שהיא הראשונה להחזיק בנשק זה , הטילה סיווג מוחלט ונוצרו כללי סודיות חדשים בכל הקשור בפיתוח זה , זה לראשונה שארה"ב לא מנדבת מידע ומבינה את הסכנות הכרוכות במידע זה . ב
1 953 מגיע הצעה להפרדה בין שימוש בחומר ל "צורכי שלום" וזו תכנית שנקראת "אטומים לצורכי שלום " מי שהצטרף לתוכנית נהנה מאישור החזקת החומר ( באופן מוגבל ) ויכולת ולמידה של שימוש בחומר לצורכי פיתוח טכנולוגי  – שאלה
2   הלוחמה הא-סימטרית או כפי שמכנה אותה הרכבי, הלוחמה הזעירה,  מתמקדת בשחקנים הלא מדיניים ובארגונים אלימים ומדגישה את המטרה לייצר פגיעה נקודתית ביריב תוך הימנעות יתרה מפגיעה עצמית. מכאן שמה של לוחמה זו, בעצם האי-סימטריה בהתמודדות שבין היריבים. האסימטריה נובעת מפער גדול בכוחות והיא גם הגורם להימנעות מפגיעה. עוד מתבטאת הא-סימטריה בעצם העובדה שלוחמה זו מכוונת כנגד ישויות שאינן נלחמות באותה השיטה, כלומר לוחמה זעירה בדרך כלל תכוון כנגד לוחמה קונבנציונאלית של צבאות סדירים של מדינות או קבוצות מאורגנות אחרות. הלוחמה הזעירה נחלקת לשני סוגים עיקריים על פי הרכבי, לחימת גרילה ולחימת טרור. ובסוג הנוסף שהוא חתרנות.  הבחנה זו נעשית על רקע אופי הלחימה השונה. הגרילה היא כפרית באופייה, בעוד הטרור מתאפיין בהיותו אורבני. ההבחנה מתבטאת גם בסוג הלוחמים ובשיטת הלוחמים. לוחמי הגרילה פועלים באופן יחסית רציף ובקבוצות אשר מבצעות מידי פעם פעולות כנגד צבא היריב, שלוחות השלטון, תומכיו ונכסיו. קבוצות אלו מוסוות בשטח בנוף הטבעי. ואילו בשיטת הלחימה הטרוריסטית אין פועלים באופן קבוע במסגרת של קבוצות אלא כחוליות של בודדים. מטרות לוחמת הטרור היא לאו דווקא גורמי ממשל אלא בדרך כלל מטרות מזדמנות שהפגיעה –
שאלה 3
הצבא הוא הגוף האחראי על בטחון המדינה ושמירה על ריבונותה , הוא צריך להיות מגן ומבצע פקודות ,כלומר להיות כפוף לשלטון, את הכפיפות ואת הבדיקה אודות מנהל תקין  ובדיקה שהצבא מבצע את המדיניות לפי החלטות מדינה  ובצורה יעילה ביותר , מבוצע ע"י פיקוח אזרחי על הצבא. יש לבצע פיקוח על הצבא מכיוון שהוא אוחז בכל הכוח הפיזי של המדינה, כלומר יש לרסן כוח, למדינה ( כלומר לשלטון שנבחר ע"י העם) יש מונופול על הכוח והוא צריך להישאר בידה, יש פקח על הצבא בכדי למנוע הפיכה. למלחמה יש השפעה מאוד נחרבת על כל תחומי החיים ולכן יש לפקח עליה, בסוף הצבא הוא גוף סגור וטבעי שירצה לדאוג לחבריו לכן יש לפקח שלא יעשה זאת על חשבון טובת המדינה.
לאחר מלחמת העולם ה-2 החלה לעלות המודעות לחשיבות הפיקוח על הצבא, שעד תקופה זו אפיינה יותר מלחמת חימוש ( פיזית בין מדינות , ופנימית תקציבית).
בזמן זה שלטה הגישה המסורתית, שבתוכה היו שני חלקים:
הגישה הפוליטית שנהגתה ע"י סמואל הנטיגטון , שטען שיש ליצור הפרדה מוחלטת בין המגזר הצבאי לבין המגזר האזרחי, הנשיא ימשיך להיות מפקד המדינה והכוחות המזויינים , בית הנבחרים יאשר תקציבי בטחון והמגזר האזרחי יכול לפקח ( יותר לאחר מעשה מאשר בזמן אמת) .
        הגישה החברתית -טוענת שיש לקיים אינטגרציה של שני המגזרים וככל שיהיו משולבים יותר כך יוכל  להתקיים פיקוח הדוק יותר.  גישה זו משויכת לליאנוביץ' והיא גורסת את ההיפך. לפיה, הפיקוח האפקטיבי ינבע משילוב המגזרים וטשטוש הגבולות ביניהם, כך שהחייל אינו רק חייל אלא "חייל אזרח" בעל הבנה ומודעות אזרחית, ולא מעין "שכיר חרב".    הגישות המסורתיות, שנהגו והתהוו במדינות מערביות ודמוקרטיות, אינן בהכרח משקפות או מתאימות למדינות לא מערביות, שגם לגביהן קיימות גישות וצורות שונות –