החל משנות ה-80 של המאה ה-20, אנו עדים להתפשטות והתרחבות של תהליך הגלובליזציה ברחבי העולם, תהליך שמביא עימו מונחים כגון תחרות, מסחור, כוחות שוק, שוק חופשי- לכל מקום אשר אליו הוא מגיע. בעוד ההשכלה הגבוהה, הייתה באופן מסורתי תחום מוגן מפני התהליכים הכלכליים שעברו על החברה (Eckel, 2007), מקומה משכנה חירות המחשבה וחופש המחקר, (וולנסקי, 2005), הרי שכיום ההיגיון הקפיטליסטי החל גם דופק גם על דלתותיה. מהותו של היגיון זה הוא קידוש עיקרון התועלתנות והסמכות על היד הנעלמה כמצפן. הנקישה בדלת האקדמיה התרחשה ומתרחשת ברחבי העולם בקצב שונה. יש מי שפתחו את הדלת לרווחה ואילו אחרים רק למחצה. גם בישראל, כחלק מן הכפר הגלובאלי, החלו מתרחשים תהליכים בתחילת שנות ה-90  כאשר סופם עדיין אינו נראה באופק. הסיבה לכך לדעתנו מצויה בעדר אימוץ מדיניות אחידה וברורה על ידי הגורמים האמונים על כך. העדר קו ברור ואחיד בנוגע לגישה כלפי ההשכלה הגבוהה הובילה למחקר הנוכחי, אשר עוסק בסוגיה המצויה בלב הוויכוח הציבורי בתחום ההשכלה הגבוהה- לפקח או לפקח- זאת השאלה. לשאלה עקרונית זו, מצטרפות תת שאלות נלוות אחרות, אם אכן פיקוח הוא הדרך הראויה, באיזו מידה יש לפקח? באם נבחר ליישם את עקרונות השוק, באיזו מידה יש לתת לכוחות השוק לפעול? מהו המחיר של כל החלטה כזו? מהי המדיניות הראויה ביותר? האם אפשר לשמור על מצוינות במקביל לקיומה של נגישות?  במסגרת הנוכחית, ננסה לתאר את התסריטים האפשריים לגבי אימוץ כל אחד מן האפשרויות הנ"ל תוך הצגת דוגמאות מרחבי העולם. נציג את היתרונות והחסרונות של פיקוח לעומת אימוץ שוק חופשי תוך ניסיון להציג  את המודל אשר יסייע להשיב את האקדמיה אל האקדמיה.