המחלקה ללשון ספרות ואומנות                                                              שם הקורס: "ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים" עבודת סמינריון בנושא: הטלאי הוורוד: ייצוגים קולנועיים של הומואים בשואה בסרטים אירופאים משנות ה-90. תוכן מבוא. 1
1 . רקע
תיאורטי 2
2 .
ניתוח הסרטים.. 10
2 .1
הטלאי הורוד מול הטלאי הצהוב: הומואים ויהודים בשואה.. 10
2 .2  ההומו והלסבית כקדושים מעונים וקורבנות של אלימות.. 13
2 .3
הבניית הדימוי של הקלגסים הנאצים.. 16
2 .4  התייחסות לחיי המין ואהבה לפני ובמהלך השואה.. 19
2 .5
הסתרה וחשיפה של הנטייה המינית.. 21
3 .
מסקנות.. 23
4 .
ביבליוגרפיה.. 26
מבוא ב-30 בינואר 1933
מונה אדולף היטלר לקאנצלר גרמניה בתמיכת הימין המתון, מינוי שעתיד היה לשנות את ההיסטוריה של האנושות. לאחר מינויו, הוצת בניין הרייכסטאג, אקט שהיווה הצדקה לביטול זכויות אזרחיות ופוליטיות ולהכרזה על "צו החירום להגנה על העם והמדינה" אשר העניק  להיטלר סמכות חקיקה מלאה והפך את גרמניה למדינה ריכוזית טוטליטרית. המשטר החדש בהנהגתו של היטלר הפך את גרמניה לחד מפלגתית תוך דיכוי כל התנגדות למשטר. החל משנת 1933 נבנו 412 מחנות ריכוז עבור קבוצות ופרטים שנתפסו כאיום. בצורה הכללית ביותר נחלקו מושאי הרדיפה של נאצים ל- 4 קבוצות מרכזיות אשר הושמו במחנות ריכוז: מתנגדים פוליטיים, חברים "בגזעים נחותים", פושעים וא-סוציאליים (shiftless elements""). למעט הקטגוריות הראשיות, ה-SS  הבחין בין תת קבוצות נוספות בתוך כל קבוצה. אחת מתת קבוצות אלו הייתה קבוצת ההומוסקסואליים. העוינות מצד השלטון כלפי קבוצה זו הייתה עזה במיוחד, לאור העובדה שהומוסקסואליות הייתה בתקופה שקדמה לנאציזם, הייתה שכיחה בקרב הצבא הפרוסי והן בקרב ה-SS וה-SA. הגסטאפו מצדו היה נכון להאשים בהומוסקסואליות כאשר החשד כשלעצמו היווה עילה מספקת להרשעה (Kogon,
1 979). כלל האסירים במחנות הריכוז נדרשו לענוד על דש הבגד משולשים צבעוניים אשר סימלו  את "פשעה" של הקבוצה:
אדום-לאסירים פוליטיים, ירוק לפושעים, סגול לעדי יהווה, שחור לאסירים א-סוציאליים, צהוב ליהודים, חום לצוענים וורוד להומוסקסואליים (Kogon,
1 979).
קהילת ההומוסקסואליים בתקופת הרייך השלישי הייתה בין המיעוטים הקטנים ביותר. הנתונים מלמדים כי מספר לא עלה על מספר מאות.כך למשל במחנה באלזס-לורן מספר ההומוסקסואליים נע בין 20 ל-50 אסירים בין השנים 1942-1944. במחנה מאוטהאוזן בין פברואר 1942 עד יולי 1944 שהו בין 50 ל-60 אסירים הומוסקסואליים. בבבוכנוולד שהו במחנה בין 1943-1945 בין 60 ל-משפטים0 אסירים. בדכאו שהו כ-משפטים0 הומוסקסואלים בשנת 1938 (Plant,
1 986). נתונים אלה, מייצגים סטטיסטיקה חלקית המחסירה חודשים רבים ואף שנים בשל שריפתם של חלק מן המסמכים על ידי הנאצים. המספר המדויק אפוא של ההומוסקסואליים שהוחזקו במחנות, נותר לא ידוע (Plant, 1986).
עם זאת, על פי ההערכות השונות, מספר ההומוסקסואליים שנרצחו בשואה  בשל זהותם המינית, נע בין 5,000 ל-משפטים,000 איש. לאור הכמות העצומה של בני האדם כלל, שנרצחו בשואה- 11  מיליון איש- נדחקה רדיפת המיעוטים לשולי ההיסטוריה בעשורים הראשונים שלאחר השואה. פעילות הומוסקסואליות הייתה בבחינת עברה חוקית במרבית מדינות אירופה עד לשלהי המאה ה-20. השיח המשפטי אִפְשֵׁר להמשיג את החטא במונחים שימושיים: מעתה ניתן להעניש את אלו המפרים את החוקים האזרחיים. המנגנון החוקי, האוסר על קיום יחסי מין בין גברים ומעניש את המבצעים אותם, הוא תוצר של ההלכה והחקיקה הדתיות שחלחלו  אל תוך משפט המדינה (קמה, n.d). גרמניה הייתה גם היא חלק מן הקונצנזוס בנוגע לכתם המוסרי הנלווה לפעילות ולצורך בענישה על התנהגות זו. עד לשנת 1935 החוק המפורש לאיסור פעילות הומוסקסואלית נכלל בסעיף 175 לקוד הפלילי הגרמני. לשון הפקודה התייחסה לאיסור "המקבילה של יחסי מין טבעיים". על מנת להרשיע את הנאשם אפוא, יש צורך להוכיח כי התקיים אקט מיני. במרבית המקרים בית המשפט דרשו הוכחה כי התקיימה חדירה אנאלית כדי להרשיע את הנאשמים, כאשר לעיתים די היה בהכחשה של אחד מן הנאשמים כדי לפטור אותם מאשמה (Giles,
2 005). עם זאת, ולמרות העובדה שבין 200 ל-300 גברים בשנה נכלאו בעוון הפרת סעיף 175, עולם הגייז בגרמניה פרח. ברלין של שנת 1885, עם אוכלוסייה של 2.5 מיליון נפש, מנתה בתוכה 40 בארים עליזים. נשפי דראג פורסמו בגלוי במדיה הסטרייטית, ובשנת 1905 לבדה הופיעו 320 פרסומים על הומוסקסואליות.
תחת החופש היחסי של שנות ה-20, תת-התרבות הגאה שגשגה בפאבים ובבתי הקפה של ברלין, המבורג, מינכן, ברמן וערים אחרות. קבוצות כגון מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית תמכו בגלוי במתן זכויות לגייז.
בברלין הופק הסרט ההומוסקסואלי הראשון בעולם עוד בשנת 1919: "אחר מן האחרים" (Anders als die Andern), בבימויו של ריכרד אוסוולד ובכיכובו של הסקסולוג הירשפלד מגנוס.
הירשפלד היה זה לייסד את "הוועדה המדעית-הומינטרית" בברלין – ארגון תמיכה ההומו-לסבי הראשון בתולדות האנושות, שהחל במאבק פוליטי לביטול סעיף 175. הארגון נתן סיוע משפטי ורפואי להומואים וכן פעל לחתימה על עצומה שנשלחה לרייכסטאג, ובה נטען כי הומואים אינם חולים או חוטאים, והפיצה עלוני הסברה, שנשאו את הכותרת "מה הציבור צריך לדעת על המין השלישי". להקים את המכון לסקסולוגיה בברלין שחתר גם  לעבר הרחבת המחקר בתחום ההומוסקסואליים.
הירשפלד היה גם המייסד של המכון לסקסולוגיה בברלין שחתר בין היתר   לעבר הרחבת המחקר האקדמי בתחום המיניות וההומוסקסואליות (Wolf, 1986). נכון לשנת 1929 היה נדמה עוד כי עבודתו של הירשפלד עשויה לחולל את השינוי הרצוי: בשנת 1929 נוסחה הצעה לרפורמה בחוק הפלילי, שלפיה "מעשים בלתי טבעיים" בין גברים מעל גיל 21 לא ייחשבו לעבירה.   בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, הצעה זו נגנזה והארגונים ההמו-לסביים הוצאו אל מחוץ לחוק. הייתה זו תחילתה של רדיפת המיעוטים המינים. ב-
1 934, יחידת גסטאפו מיוחדת לטיפול בהומוסקסואלים הוקמה. אחת מפעולותיה הראשונות הייתה זימונן של "הרשימות הורודות" המשטרתיות מכל רחביי גרמניה. המשטרה עסקה באיסוף רשימות אלו, של גברים החשודים בהומוסקסואליות, מאז שנת 1900. חוק לטיהורם של כל ההומוסקסואלים, …