C'est demon: דמותו של צ'יצ'יקוב בפואמה "נפשות מתות" מאת גוגול  הדמון הרוסי: מבוא
בהרהוריו על המהפכה הרוסית, המאורע אשר נתפס ע"י רבים כניצחון כוחות הרוע בכלל ושלטון האנטי-כריסטוס בפרט. כותב ברדייב, הפילוסוף הרוסי הדגול, כי ב"רוסיה הגוגולסקית הטראגי והקומי הינם שזורים זה בזה ומעורבים זה בזה.", ומכך המהפכה הרוסית היא טרגיקומדיה, "פינאלה של מורשת גוגול." ומוסיף במרירות, "ואולי הדבר הקודר והטראגי ביותר במהפכה הרוסית – הוא האספקט הגוגלסקי שבה." אמירות אלה מביעות את מודעותו של הפילוסוף לבו-זמניות של הטראגי והקומי בתרבות הרוסית, ובהקשר זה, לשיזור הבלתי ניתן להפרדה ופירוק של הקודר ושל הקומי ביצירותיו של גוגול ובמורשת שלו באופן כללי, שכן הסופר הרוסי (האוקראיני) הפך לסמל של הדמונולוגיה הרוסית: כפי שברדייב מציין, "גוגול היה יוצא דופן למדי בתחושתו העצומה של הרוע" ולהבדיל מדוסטוייבסקי אשר מצא את הנחמה בדמות של זקן זוסימה באחים קראמזוב , גוגול אינו מוצא גאולה מכל ההבעות הדמוניות המעוותות הסובבות אותו.". הטראגיות של גוגול היא טראגיות עם הפנים המעוותות מצחוק סרקסטי וצחוק מחריד זה הינו מושך ומצמרר. הוא המשורר האכזרי של התרבות הבלתי-רשמית והתרבות הדמונית של רוסיה, הוא גם מורד נגד הרשמיות בכך שהוא לועג לה באופן בלתי פוסק, פותח את פצעיה של רוסיה, חושף את הניכור הרוחני של תושביה. בהיותו נוצרי אדוק, גוגול האמין בשליחותו וראה בעצמו מעין מושיע רוחני. מאידך, במשך כל חייו, סבל מדילמה מהיכן הוא מקבל השראה ליצירותיו, ממי כישרונו? (לבטים קשים אלה באים לידי ביטוי בדמונולוגיה ב"פורטרט".
מיהו גוגול: שליח האל או שליח השטן? זו הייתה שאלה עליה ניסה נואשות לענות במהלך כל חייו ודרך יצירותיו. בעבודה זו נדון ביצירתו הגדולה המסכמת, חלק מהפרויקט שלעולם לא התממש, נפשות מתות, ונבקש לנתח את ביטוי של הדמוניות הגוגולסקית בפרסונאז' המרכזי, צ'יצ'יקוב. כמו כן, נראה כיצד קווים תרבותיים כלליים משתקפים ומתרכזים בו. ביטוי תרבותי זה הוא תפיסת האנטי-כריסטוס כדמות ממשית קיימת.
ידוע כי, למרות היותו אורתודוקסי אדוק, גוגול התעניין במסורת של ה"בוגומילים", הכת הנוצרית, אשר עוסקת רבות בנושא הדמונולוגי, בהיבט האסכטולוגי (אפוקליפסה, אחרית הימים – ולבסוף, בביאת האנטי-כריסטוס. בתפיסה זו, השד לוקח על עצמו תפקידו של מלאך ולא ניתן להבחין בוודאות בהבדל. כמו ב"אומן ומרגריטה מאת בולגקוב, השד (או השטן עצמו)  הוא זה שמחזיר סדר ומעניש שחיתות ומוגבלות מוסרית, הוא גם זה אשר מעיר את האדם לחשיבה על מעשיו.  הוא יכול להרוס, אך הוא יכול גם להושיע. מעניין לראות, בהקשר זה, כיצד ראייה כפולה של רב-שדים, השטן, כמושיע וכהורס בו-זמנית מתבטאת בתפיסתם של התרבות הרוסית את דמותו של נפוליון, גם במהלך מלחמת 1812, גם גלותו ואף לאחר מותו. אף על פי שנפוליון נתפס כאויב ראשי ומושלים אותו לאנטי-כריסטוס של הבורגנות האינדיבידואליסטית , הוא מעורר עניין מסוג של התלהבות ואף אהדה, ראייתו כדמות טראגית, בדומה למלאך הנפיל, ויחד עם זאת הוא נראה בהחלט כדמות קומית, הניתנת ללעג העם. נראה בניתוח כיצד תכונות אלה משתלבות בדמותו של צ'יצ'יקוב.