דטרמיניזם על פי שפינוזה ולייבניץ אנו חיים בעולם דטרמיניסטי. אל מסקנה זו אנו מגיעים בעת קריאת משנתם של שני הוגים שונים, המגיעים למסקנה בשתי דרכים שונות לחלוטין. שפינוזה מתאר ב"אתיקה" אל אינסופי שהוא העצם היחיד שקיים, וכל מה שקיים הוא אופן שלו. מתוך הגדרות האל והכרח טבעו נובע כי דברים לא יכלו להיות אחרת, ומשם הדרך לדטרמיניזם עמוק קצרה:
העולם קבוע. לייבניץ מתאר ב"מאמר המטאפיזי" אל שונה, שאמנם הוא עצם אינסופי הבורא ומאיין את אשר יש, אך פועל לפי כללי התבונה ועקרונות המנחים את פעולותיו. אל זה שוקל אפשרויות שונות, בוחר בטובה ביותר ואותה מממש. מה שנברא כולל בתוכו את העבר, ההווה והעתיד ומרגע בריאתו הלך קיומו כבר מוחלט, ועל כן אנו פוגשים דטרמיניזם רך יותר: העולם קבוע מראש. בעבודתי אשתדל להציג בצורה הטובה יותר כל אחת מהטענות, להשוות ביניהן, ואף לתקוף את נקודות החולשה של כל אחת.
שפינוזה מציג בפנינו עולם דטרמיניסטי לחלוטין. את המישנה שלו הוא מציג כהוכחה גיאומטרית: מגדיר מונחים, מניח אקסיומות ומהם גוזר משפטים אשר מוכחים בעזרת ההגדרות והאקסיומות.
הגדרתו של מונח ה"עצם" שונה משל דקארט. להגדרתו, עצם הוא דבר שאינו תלוי בדבר ומושג באמצעות עצמו בלבד (שפינוזה, אתיקה, א, ה:3). הגדרת התארים והאופנים תואמת את זו של דקארט: מהויות והפעלות העצם בהתאמה(א, ה:4,5). את היסוד לדטרמיניזם שלו הוא מניח בהגדרת האל, יש אינסופי, בעל אינסוף תארים (א, ה:6). האקסיומה השלישית גם היא צעד חשוב בדטרמיניזם הגורף של שפינוזה, לפיה לכל סיבה אחת ספציפית יש תולדה אחת ספציפית, ולהיפך. אקסיומה זו לא מאפשרת אקראיות, לא ייתכן שדבר יקרה בלי סיבה (א:אק3).
ראשית הוכחת הדטרמיניזם הוא בהוכחה שישנו רק עצם אחד. כדי לומר שישנו ריבוי עצמים, צריך לפחות שני עצמים הנבדלים זה מזה בתאריהם; לפי עיקרון זהות הבלתי-נבדלים, אם שני עצמים בלתי נבדלים לחלוטין אין סיבה להאמין שהם שניים; לכן, לפי אותו עיקרון, לא ייתכנו שני עצמים מאותו התואר.
על דרך השלילה שפינוזה מציג בפנינו את האפשרות הבאה: יש לנו אינסוף עצמים, כל אחד בעל תואר שונה, ואין להם דבר במשותף זה עם זה. מכיוון שכך, אין קשרי סיבתיות בין התארים, לא נוכל לתאר מצב בו עצמים אלו משפיעים זה על זה, לרבות בריאה ואיון. מכך נובע כי אם עצם אכן-