מלכות ומלך בישראל
1 .       ההסטוריוגראפיה המקראית מציגה יחס מורכב אל המלוכה. ספר שופטים מחבר שני ספרים אשר מופרדים ע"י פרשת שמשון שאינה דומה לאף אחד מהשניים. מגמתו של הראשון היא אנטי מלוכנית, ושל השני מלוכנית. ספר שופטים הוא פרי תיווך תחבורתי בין שתי מגמות עריכה מנוגדות כשכל אחת מהן התגלמה בפני עצמה בתבנית מושלמת. אופן הגילום של המגמה בשני הספרים הוא שונה- בשני ניתן להפריד את הבעתה הבלתי אמצעית מגוף הסיפורים, ובראשון היא מובלעת בהם אורגאנית עד כדי כך שלא ניתן לתלות אותה בעורך בלבד. ע"פ בובר, אם "מנקים" מ- 12 הפרקים הראשונית את חלקי הסקירה, הרהורים כלליים ונאומי "מלאך" ו"נביא", נותרים בידינו  7 סיפורים בעלי אופי אנטי-מלוכני מובהק, בעלי נימה של בוז וקטרוג כלפי מלכים ומלוכה. בראשם עומד סיפור גדעון המעביר בצורה הברורה ביותר את ההתנגדות למלך ואת השאיפה למלכות שמיים.סיפור גדעון הוא סיפור על גיבור, שופט, כמו של יתר השופטים הוא בעל שליחות חד-פעמית, איננה ניתנת להמשך ולמסירה ולניצול שושלתי, שאלו מאפיינים של שליח מלכות שמים, המבטאים את המגמה האני מלוכנית. כל נסיון לכך, לקראת מעמד עצמי ללא שליחות, כמוהו כבגידה בשולח, דבר המאפיין את התפיסה המלוכנית, המערערת את מקומו של המלך העליון- מלכות השמים. סיפור אבימלך ומשל יותר מהווים נקודת שיא של הגישה האנטי-מלוכנית של ספר שופטים, כמו כן הם מהווים גם צומת לקשרים אינטרטקסטואליית במקרא בשלבים מאוחרים יותר, כך למשל מזכיר יואב, שר צבא דוד, את סיפור אבימלך בזמן רצח אוריה החיתי, כאומר ביקורת על שררתו של המלך שהעיז לחמוד לו יותר מאשר מגיע לו. כך הופכת המלכות הכאריזמטית לדבר מבוטל, מינוח מבוזה, בחינת מוקצה.
הספר האנטי מלוכני בשופטים מראה כי ישראל מתייחדת במשטר השופטים אשר לה, כלעומת המלוכה שהיא נחלת הגויים, מאמצת את הארעיות של החיים המתבטאים בחוסר בטחון המשך וחוסר קביעות השלטון. משימת השליחות הכאריזמטית מתאפיינת בהפסקות שהן הן עצם מהותה. זוהי גישה תיאוקרטית, המספרת מתוך אמונה, פועלת במלאכת העיצוב של הזיכרון ומשמרת גרעין מסורתי קדום.
כנגד לטענות אלו קמה המחצית השנייה של הספר, הפרו-מלוכנית. ססמתו הקבועה היא "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו ייעשה" ומטרתו להדגיש כמה נבלות נעשו בארץ בהעדר מנהיג חזק, יציב וקבוע שישפוט וימשול בעם. גישה זו, ע"פ בובר, היא מלוכנית- חשבנית, הבאה לסתור דיוקן של היסטוריה, שמוחזק בעיניה כאשליה, על ידי דיוקן חופשי מדת. אין לה קיום קדם ספרותי.
בין שתי גישות אלו המחזיקות את העמדה התיאוקרטית מול העמדה המלוכנית, עומדים שני רעיונות נוספים; מלכות שמיים אל מול המנהיגות הכאריזמטית. מלכות שמים, האל הוא המלך, היחיד והאחד. הוא המנחה, הוא המוביל, אך הוא גם יישות עצמאית שיש לה עולם עשיר יותר משאר האלים האחרים. מעניינו לא רק להגן על בן חסותו, יש לו מטרות משלו שהוא שואף להלחם ולהשיג. הוא המלך של הכל, גם של האלים האחרים. המאבקים שלו הם על מעמדו הקוסמי, לא ארצי-מקומי. בעמדה זו למשל הוא נלחם באלוהי מצרים. יש לו מיקומים פיזיים- המקומות בהם הוא נגלה, יחד עם זאת הוא בכל מקום. הוא בוחר לו תחומי מושב אך אינו משתייך לאף אחד מהם. הוא מביא את פדויי מצרים אל ההר אשר לו ומעביר אותם מעבודת המצרים אל עבודתו שלו. מלכות שמים מקיימת תמיד את עקרון הבחירה. ה' מכריז את התנאים לחיים טובים, המקיימם זוכה, החוטא אולי יזכה בהזדמנות לחזור בתשובה. אך הבחירה תמיד קיימת. אולי בגלל זה קל לו לאל "להנחם" ולוותר על מטרות ההשמדה שהוא שם לו לא פעם. הוא מתאפיין בתביעה של החלטיות, בלתי אמצעיות ושלמות בלתי מסוייגת.
הניגוד העיקרי לתיאוקרטיה בלתי אמצעית היא המלוכה התורשתית, והבעיה שמתעוררת ממנה היא שהמשרה המדינית היא כאריזמטית בכולה.
לאורך ההיסטוריוגרפיה המקראית רגשו האנשים כנגד העיקרון השושלתי. עד לסיפור גדעון בו מבקש העם את שליטתו האבסולוטית של גדעון ובניו, והוא מתנגד. השופט הכאריזמטי הכיר בנותן הכאריזמה- באל, אשר בלעדי משב רוחו אין בעל הכאריזמה מרגיש שום כוח (ע"ע אליהו בבריחתו מאיזבל מל"א י"ט). מלכות אנוש שואפת להפוך את ה"יש" האלוהי מאישיות לצרור כוח שאפשר להשתמש בו. המנהיגות הכאריזמטית תלויה ב"כאריס" בלבד. זוהי כאריזמה נחה, הבאה והולכת. אין בטחון של שררה, אלא סמכות נאצלת, כפי שרוח אלוהים נאצלת, נחה. ה"כאריס" בנוי –

2 .       משל יותם (שופטים ט' 8-15) השקפות שונות על משטר המלוכה באות לידי בטוי במשל יותם: א.      השקפת העצים המבקשים לעצמם מלך- אלו מבקשים לעצמם מלך. הלוא נובע מכך כי הינם מצדדים בגישה הפרו-מלוכנית. כלומר יש ייתרון לעם בעל מלך.
ב.       השקפת הזית, התאנה והגפן- המלוכה מיותרת היא. ברכה לבטלה.
עדיף כי כל אחד יעסוק בתחומו הוא כך ייטב לו, לזולתו וכמובן- לאלוהים.
ג.        השקפת האטד- רוצה להיות מלך. זוהי עמדת כוח. יבואו הם אליו לקבל את מלכותו ואם יעזו ללכת יצית שריפה בינהם.
ד.       השקפת יותם (המספר כל-יודע)- מתנגד למלוכה. המלכות היחידה הינה מלכות שמים. משמר את נאומו של גדעון.
הבחירה בעולם הצמחים-  השימוש המיטאפורי-אלגורי בעולם הצומח מתאפיין בשתי דרכים: האחת, דימוי האדם לצומח לשם אפיון מראהו, תכונותיו ומעמדו. השני, דימוי הצומח לאדם (האנשה). במשל יותם הכיוון הוא דו-סיטרי. קיימת הנפשה של העצים ודימויים לאנשים, למן הפתיחה: "הלך הלכו העצים למשח עליהם מלך", דרך דו-שיח בדבר המלוכה, וכלה בדברי האטד: "אם באמת אתם משחים אותי למלך עליכם…". מצד שני קיימת השוואה בין גורלם של האנשים לגורלם הצפוי של העצים.
ובכל זאת, למה דווקא מעולם הצומח? קיימים משלים ודימויים גם בעולם החי. אם כן עלינו לשים את ליבנו על תשובות העצים השונות ולשימוש הלשוני. כבר בראשית המשל נאמר כי העצים  "הלך הלכו". אנו יודעים דבר אחד בטוח לגבי טיבם של עצים- הם לא הולכים. העצים פונים אל הזית, התאנה והגפן ומבקשים מהם –

3 .      עריכה כ"מלאכת מחשבת" ד עַתָּה שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם.  ו וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה.  {פ} ז שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ  כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם.
יא וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם  אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ.  יב וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.  יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת.  יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו.  טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו.  טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ.  יז צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים.  יח וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.  יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ.  כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם –

4 .      חוק המלך –  משפט המלך משפט המלך שבשמואל  א', ח' 11-18 הוא מכלול זכויות רחבות לשלטון המלך על עמו, שעלולות להביא לידי עריצות, שחיתות ואולי אפילו פגיע בתפיסת מושג הה'  הכול יכול ותפיסתו של אותו מלך בשר ודם ככזה. על פי "משפט המלך", המלך יגייס לצבא ולעבודותיו השונות את צעירי העם, הוא יחרים רכוש ונכסים מהעם ויתנם לעבדי המלך, הוא יטיל מיסים על העם ולמעשה יפגע בעם ע"י כך שיכניס את השררה, הקיפוח וההיררכיה לחברה.
נראה כי משפט המלך שאמר שמואל לעם, אינו נאמר  כדי לבטא את זכויותיו של המלך אלה נאמר רק כדי לאיים עליהם, כדי שיחזרו בהם מבקשתם שימליך עליהם מלך.לכן לא בטוח שיש כאן חוקים ממש ואולי אין כאן ממש סתירה ל" חוק המלך". על פי " חוק המלך", המשפט- "מלך אשר בחר ה'"(פס' ט"ו) בא כדי להדגיש שהבחירה במלך מגיעה מה' ולא –