ראשית אסביר את עיקר האקזיסטנציאליזם:
האקזיסטנציאליזם מעמיד את האדם התבוני       המחפש משמעות מול עולם חסר היגיון. חוסר ההיגיון שבעולם מתבטא על ידי מציאותו של המוות.
 המוות הוא העובדה היחידה הברורה והידועה לאדם. מכאן, שאין משמעות למה שתבחר לעשות או  לחשוב בחייך, בכל מקרה, הם יסתיימו באותו אופן לגבי כולם- במוות חסר משמעות, ובכך נגזלת  המשמעות גם מהחיים. האדם חי בעולם זר ומנוכר. האקזיסטנציאליזם שולל את קיום העולם  המטאפיזי, ומתייחס לעולם הפיסי בלבד. לפי האקזיסטנציאליזם החילוני, אין חטא קדמון, לכן אין  צורך ברגשות אשם וכפרה, ובכל מקרה, אין גן עדן או גיהנום. מכאן שנותר לנו רק ההווה הפיסי. יש  בכך מקום לצער, שכן חיינו הם אקראיים וחסרי משמעות, אין כוח עליון שמנחה אותנו, ואין ערך שלאורו כדאי ללכת בחיינו. עם זאת, יש בצורת מחשבה זו גם שחרור גדול, שכן אם אין משמעות  לצווים המטאפיסיים והחברתיים, האדם יכול לחיות את חייו הפיסיים כראות עיניו, ללא אילוצים  כפויים. הוא יכול וצריך ליהנות מהעולם הפיסי בכל רגע בחייו, שכן חייו קצרים, והעולם הפיסי הוא  כל מה שיש לו.
בכך שהאדם מכיר באבסורד שבהתמודדותו מול עולם עוין, הוא מקבל על עצמו  אחריות למעשיו.
כאשר הוא מורד בערכים שאין להם וודאות (אלוהים, מנהגים חברתיים), הוא זוכה בחופש.
מרסו מאופיין בתחושת זרות ואדישות לעולם בו הוא נמצא. הוא חי חיים פיסיים . נראה שאינו יודע  לפעול לפי מוסכמות חברתיות, הוא קונקרטי ואינו מביע רגשות. הכוכבים הגדולים בסיפור הם  השמש, החום והים. יחסו כלפיהם אמביוולנטי. מצד אחד, הוא נהנה מהם, כפי שנהנה בשחיה עם  חברתו, ולעיתים תכופות הוא מתייסר בגינם, כמו בלווית אימו ובזמן הרצח, שם החום היה מעיק  ואלים. על פי תפיסתו, השמש גרמה לרצח. כלומר, החום והשמש שתוקפים אותו בעוז, הם  שדוחפים אותו למעשה הרצח. הטבע נלחם בו, השמש תקפה אותו, וכתוצאה של חוסר עמידתו מול  השמש והחום, מרסו ירה. ההגה "נלחץ מעצמו". אין לו מעצורים חברתיים או מטאפיסיים