לשון חברה ותרבות כיצד עוסקים בתקשורת בחיים (על פי רולן בארת תמונה, מוזיקה וטקסט):
מוזיקה- תקשורת באמצעות צליל וסימנים מוזיקליים אימג' (דימוי)- תקשורת ויזואלית.
טקסט- נושא הקורס.
תקשורת באמצעות כתב סימנים שהיא כתב הסימנים הטבעי של השפה.
הקורס הזה מתמקד בשאלה איך מתקשרים באמצעות טקסטים. באיזה מובן השפה המילולית מאפשרת ליצור תקשורת חברתית ומאפשרת לנו לפעול בתוך עולם יותר מוגבל והוא אמצעי התקשורת ומדיית ההמונים שכוללים טקסטים. הנחת היסוד היא ששליטה בטקסטים היא שליטה במציאות שכן הם המוקד להשפעה על המציאות.
יש אפשרויות שונות להשפעה באמצעות מילים, כאשר מדובר במילים כמגדירות גבולות העולם ומשפעות על הנמען. השפה אינה רק אמצעי טכני ליצירת הבנה והסכמה אלא היא במידה בה קביעה אידיאולוגית רעיונית של איזה עולם מבקשים לשדר לנמען מעבר למסר הישיר, כלומר מסרים אידיאולוגיים, סימבוליים רגשיים וכו'. הכוונה להתייחסות לאינטרס הסמוי שנכלל בביטוי המילה וכיצד אותה מילה מתפרשת באופן שונה על ידי אנשים שונים. צריך סיטואציה פרגמאטית אידיאולוגית שתסביר את מהות המילה ותבהיר את משמעותה המדויקת ואת המורכבות הכרוכה בה. דבר זה מעניק עוצמה בפרשנות המילים והעולם. הקונטקסט הוא חלק ממתן המשמעות לטקסט. אופן הצגת הדברים בין כתב לבעל פה משנה גם היא את משמעות ופרשנות הדברים.
המדיום, הצורה, ההקשר והסבטקסט מכתיבים את המשמעות ולא המילה עצמה. הדבר מקנה לשפה תחכום ווריאציות בלתי מוגבלות של משמעות.  השפה היא מגוון אינסופי של מסרים שהפענוח שלהם הוא משימה שאין לה סוף.
נבקש להתמקד בשתי דרכים להסתכלות על השפה, כמילים או מסמנים שמתייחסים לדברים בעולם. אותו מרכיב חזותי או מילולי המקושר למציאות:
·         הגישה המשקפת (רפרנציאלית) של השפה- קשר ישיר בין המסמן למסומן. מדובר בקשר של שיקוף כך שהשפה משקפת את האובייקטים שעליה היא מדברת. המקורות לשפה היא המציאות עצמה והקשר ביניהן ריאליסטי ורפרנציאלי. מדובר בגישה רציונאלית מתכוון לכך שיש עצמים אמיתיים במציאות ואנו מייצגים אותם בצורה מדויקת וישירה באמצעות השפה. נותן תחושה של ביטחון שכן היא מציגה את העולם כאובייקטיבי ומתעדת אותו בצורה מדויקת על ידי השפה.
העולם אינו תלוי בקיום המילה אלא ממילה מהווה משהו שמסמן אותו ואת הדברים בו. גישה זו מספקת מקום מועט לפרשנות אך מידת הוודאות גבוהה יותר.
·         תפיסת ההקשר הקונבנציונאלית (הבניה)- ניגוד לתפיסה הריאליסטית. לכל מילה יש קונבנציות שונות המשפיעות על המשמעות. כאן מדובר בקונבנציה, רצף של משמעויות שמקושרות למילה, כמעוררת כיוון פרשני מסוים. קונבנציה זו מקשרת בין המילה לבין מה שהיא מייצגת.
מדובר לא רק בדברים עצמם אלא גם בפרשנות שנקשרת למילה ולדברים. השפה יוצרת הבניה של המציאות ומייצרת את גבולות העולם האידיאולוגי או הרגשי המתואר. הדבר מספק מקום רב לפרשנות ויוצר תחושת חוסר וודאות. לודוויג ויטגנשטיין  "גבולות לשוני הן גבולות עולמי" כלומר אין הבדל בין מילה למעשה והמילה אינה רק מייצגת את מה שיש בעולם אלא היא מייצגת את הגבולות ומה שיש בעולם. המילה היא החיים שגוררת את האדם לפעולה ומביאה את האדם למדיניות פוליטית. המילה הופכת כתוצאה מקונבנציה חברתית שרואה בהן סמכו לביצוע ולא רק למילה. הקונבנציה מעניקה למילה כוח, משמעות והשפעה. מילים שמשמשות לציווי, טקס, משפט, סמכות, פקודה, הכרזה הן מילים שמייצרות השפעה על העולם ומגדירות אותו. השפה שהופכת לפעולה. בעלי הסמכות הם אלה שבעלי כוח להשתמש בשפה לשימוש זה- ליצירת פעילות. להמרת השפה לפעולה. את המילה אני אוהב אותך כמו שכתוב בשירים ניתן לפרש או בצורה ריאליסטית- הוא אוהבת אותה בדיוק כמו שנכתב בשירים מסמן יהיה הגרפיקה או הקול המסומן יהיה ביטוי לאהבה בשירים. פרשנות שנייה תהיה אירונית (רפרנציאלית)- מאחורי המסר יהיה מסר נוסף הוא לא באמת אוהב אותה כי הוא מזלזל במהות האהבה, שכן הוא ממצה ומצמצם אותה לביטוי האהבה בשירה- אין דבר מעבר לזה. בפרשנות השנייה יש גורם, מוסכמה חברתית, תפיסה, פרשנות שמשפיעים על הקשר בין המשפט לבין מה שהוא מייצג. בין המסמן למסומן.
כיצד נוצרת פרשנות של המציאות בצורה ויזואלית?
שורו- חבורה של יאפים עירוניים שרצים אחרי גורו שכותב ספר על איך לחיות חיים מאושרים אידיוטים. מדובר בעלילה ניהיליסטית. אף אחד לא מגיע לחגיגת פרסום הספר.
הסרט מציג את תגובתו לכך. בסרט ניתן לראות את האפיזודה של המונית אליה נכנס איבגי בה הוא אומר לנהג תשפיל אותי. ייתכן כי האמירה היא כפשוטה ברמה רפרנציאלית- לא היה כסף אז הוא השפיל עצמו. יתכן כי מדובר בהתייחסות לקונבנציה מקובלת, דבר שנראה יותר הגיוני.  חשוב אם כן לבחון את הקונבנציות שנמצאות בשיח ביניהן ומפרידות בין הסימנים לעולם המתואר והן: עולם ההשפלה כאמצעי תשלום ההשפלה כיוצרת קונוטציה למשחק אידיאולוגי שמקובל בתרבות הישראלית כאשר תמיד יש משפיל ומשופל (בדומה להצגות של חנוך לוין). העניין השני הוא הטקסט "יסטרדיי" ששיך לעולם האמת והיופי, אך בסרט שר אותו שרלטן רמאי שאינו מציאותי ומחובר למציאות. הזיוף וחוסר הסינכרוניזציה בין הריקוד לשירה מגחיכה את הסיטואציה ומדגישה את הריחוק של איבגי מהדברים שהוא עצמו מייחס לעצמו. הנושא של הטקסט הוא משמעות הטקסט שנראים חסרי ערך האבסורד נובע מהקונבנציות וההקשרים התרבותיים שמתקשרים לכך.
הפרשנות מתאפשרת רק מתוך הקונבנציות והיא שמעניקה את העומק של הטקסט. כאן העיסוק הוא בזיוף המציאות והמילים בתקופה חסרת תוכן וריקה. הדגשת מסומן תעשה על ידי עירוב רב יותר של רגש בדברים לדוגמה, שכן הדבר מדגיש את המילה- טון הדיבור נעשה רועד ומורגש יותר. כך ניתן גם לצעוק או ללחוש.
הדגשה זו עשויה להביא גם להדגשת המסומן שכן הרגש מועבר גם כן בצורה בולטת יותר.
המסמן והמסומן חוברים יחד ומשפיעים זה על זה כך שבכל סימן יש צד ויזואלי או קולי ורעיון שמודגש ומועבר באמצעותו.
השפה כמסמנת את המציאות המדע שעוסק בסימנים נקרא סמיוטיקה. המיוחד למדע זה הוא העיסוק באופן בפעולה הצורני של הסימן ולא בתוכן שלו.
נבקש להתמקד בשיטה הראשונה הריאליסטית הרפרנציאלית.
נבקש לעסוק באופיו של הסימן. חשוב להבין זאת משום שהבנת הסימן היא הבסיס להבנת המציאות, שכן גישה זו רואה קשר ישיר ביניהם. דה סוסייר – סיכום מאמר לטענתו של דה סוסייר השפה קודמת למחשבה כך שאין רעיונות מוכנים לפני שקיימת השפה שתתאר אותם ותבנה אותם.  הוא טוען שתהליך הפירוש של השפה הוא מורכב וכולל שני מרכיבים נפשיים.
הסימן הלשוני מאחד מושג ודימוי אקוסטי.  מסמן-  הדימוי- הרושם הנפשי, של הצליל שנקלט על ידי החושים.  כלומר לא מדובר בצליל עצמו אלא בחוויה –
הליכי היצירתיות היומיומית הוא יוצא כנגד פוקו שמעריך את דרכי השליטה והפיקוח ואת צורת תפקודן ולא בוחן מקומות בהם הציבור עצמו מציע לכך אלטרנטיבה או מפלט. הוא טוען שגורמים אלה הן הסיבה שבגללה אי אפשר להסביר בעזרת מנגנוני פיקוח אלה את החברה כולה.על כן הוא מבקש לבחון את אופני העשייה מצדם של צרכנים שהם תגובה להליכים האלימים שמארגנים את היחסים הפוליטיים ויחסי הכוח בחברה. הוא מכנה את אופני העשייה האלה פרקטיקות שמסייעות לאדם הפשוט לנכס לעצמו את המרחב שמאורגן ונשלט על ידי הטכניקות של הייצור החברתי תרבותי. הוא מבקש לחשוף את הפעילות המזערית שמתרחשת בתוך המבנים הטכנוקרטיים ואת הצורות החשאיות שלובשת אותה יצירתיות. לשם כך הוא מבדיל בין אסטרטגיה לטקטיקה כתבניות סימבוליות במרחב הלשוני שכפופות לפרפורמנס כי שתיהן מעצבות את חיינו:
אסטרטגיה- חישוב יחסי הכוחות שמתאפשר ברגע בו אפשר לבודד את הסובייקט מסביבתו.
כלומר האסטרטגיה מזוהה עם הכוחות החברתיים והתרבותיים. היא משמשת לקביעת הגבולות, ההגדרות ולהשלטת הכוח.
טקטיקה- מתקיימת במקום של האחר, היחיד, המשתמש. הפקת תועלת ללא הפסקה מהכוחות הזרים לפרט. מדובר בשבירת המוסכמות על ידי עשיית מה שרוצים במרחב הקיים. ביקורת ההגמוניה על ידי פרקטיקות יומיומיות כמו קריאה, בישול. מדובר בפעולה שקשורה לדיבור.
המבנה הפורמאלי של הפרקסיס הוא טוען שפעולות אלה תלויות בהזדמנויות הקיימות לביצוען ובפרטים שמבצעים אותן ומסתננות לתוך המכשירים הקיימים כאופני שימוש ולא כייצור של תוצר עצמאי חדש.
כלומר לדוגמה ההזדמנות להשתמש במושג מסוים על ידי איש מסוים יכול להוות אלטרנטיבה למשמעות שכיוונו אליה יחסי הכוח הקיים ובכך להוות אמצעי מחאה. כלומר פעולות אלה הן ללא אידיאולוגיה או מוסדות והן מצייתות לכללים שבסיסן ההיגיון של אופני הצריכה המשולבים של המשתמשים. כדי לחקור את הפרקטיקות האלה הוא משתמש בשתי שיטות:
שיטה תיאורית- התייחסות לכמה אפשרויות בחירה ולאינטרסים שעומדים מאחוריהם וזאת כדי להבחין בין פרקטיקות קריאה, רטוריקות של מרחב, שימוש בטקסטים יומיומיים שמשוש מחדש ותפעול של הזיכרון על ידי השלטונות שהופכים את הפרקטיקות לאפשריות ועוד.
מונוגרפיות- בניסיון להתחקות אחר מורכבות של שתי תופעות: פעילויות ייחודיות של סידור מחדש של המרחב על ידי פרקטיקות משפחתיות וטקטיקות של אומנות הבישול שיוצרות יחסים ושימוש מחודש במבנים מסחריים. הוא טוען שאין לבדוק רק את המוסכמות של השפה אלא גם את השימוש היומיומי בה הפארול לפחות במקומות שניתן להתייחס אליה. הוא טוען שפרקטיקות אלה מזעזעות את הלוגיקות שלנו ומסוות את כיוונן. השוליות של הרוב הוא טוענת ששוליות זו של השפה היומיומית היא לא דבר שמופעל על ידי קבוצות קטנות אלא זו פעילות שמשותפת לכל הלא יצרנים של התרבות שאינה מסומלת והיא האופציה היחידה לפעולה ותגובה בתוך חברת הצריכה. הוא טוען שהשוליות הפכה לאוניברסאלית ולרוב דומם. הוא טוען שלמרות שהשימושים השונים קשורים זה לזה בשפה הכרחית והם תלויים במצבים חברתיים ויחסי כוח. לכן לאדם זר לחברה לא יהיה אותו שימוש כמו לחברים בחברה ואותו המוצר במקום בעל יחסי שליטה שונים יקבל משמעות שונה. כלומר לא מדובר בשימושים שהם הומוגניים אלא יש בתוכם מגוון בשל הגורמים שמשפיעים עליהם ושבהם הם תלויים (נסיבות, תמרון של המשתמש). הוא טוען אם כך להתח את התופעה מנקודת מבט פולמית של יחסי הכוח והמלחמה בחברה שכן התרות נותנת ביטוי לקונפליקטים ומעניקה להם לגיטימציה תוך –
סוגיות איך הלשון עבודת בהקשרים חברתיים שונים. העברת הדיון התיאורטי לפסים החברתיים. מהם המבנים הלשוניים שבאים לידי ביטוי בחיי היומיום. נבקש לדבר על תיאוריות שונות של שיחה. היא מתארת יחס בין חוקים לשוניים ליישומם בפועל. השפה יוצרת פעולה ושינוי בחיים הממשיים של בני אדם. היא יוצרת סיפורים, התרגשויות, רגשות, תחושות פנימיות. העניין הוא מי צודק ומי הכי חזק. השיחה הופכת מידיעה לפעולה שמבטאת יחסי כוחות ממשיים בעולם. השיחה היא שדה קרב לערכים שיכול הלביא לנתק שיביא לשתיקה, תגובה נמהרת של יחיד תביא לשבירת הדממה, תפיסת פיקוד שתביא לפשרה. עברנו מההבנה העיונית להופעה הפרפורמטיבית ועל כן שיחה היא לא רק מקום להעברת מסרים ובירורם.
חלק בשיחה מושתק על ידי האחר כאשר אחד שולט בשיחה בעוד האחר מושתק ומדוכא. החלש, המדוכא או המיעוט יכול להפגין שעמום מהדברים ולהצביע פסיביות כנגד ההשתלטות על השיחה. אפשרות אחרת היא להתפרץ לשיחה וכך הטונים יעלו עד ששוב מישהו יושתק. ההכרעה תביא למנצח חדש. המנצח יכול להשפיל את המנוצחים ולהשתיקם ולשנות את נושא השיחה ובכך שינה את יחסי הכוחות.  השיחה כשדה קטל.מי שמושתק יכול לעשות פעולות מחאה. השיחה החברתית נגמרת כשמתעייפים או כשנוצרה תזה שלמה של הסכמה או כשנוצרה מלחמה טוטאלית מתוך השיחה שמביאה לקרב אינסופי. יש תחום של בחקר הלשון שעוסק בניתוח שיחה שעוסק במימדים החברתיים שיוצרות המילים בתוך השיחה. פוקו –