סיכום תקשורת יריבים או שותפים

מוסד לימוד
סוג העבודה
מקצוע
מילות מפתח
שנת הגשה 2016
מספר מילים 6906
מספר מקורות 1

תקציר העבודה

יריבים או שותפים: יחסי תקשורת ודמוקרטיה מפגש ראשון היחסים בין תקשורת ודמוקרטיה הינם יחסים מורכבים ומסובכים – הן תאורטית-מחקרית והן מעשית.
השאלה שהקורס שואל ("יריבים או שותפים?") מייצגת למעשה שתי קצוות של רצף המתאר את טיב היחסים – יחסים הרמוניים אל מול יחסים של מתח ומאבק.
מובן שאלו הם שני מקרים בלבד, והרצף מכיל הרבה יותר אופציות וגוונים.
חוקרים שונים שיבחנו את אותה החברה על יחסי התקשורת-דמוקרטיה שבה יכולים למצוא ממצאים שונים בתכלית בשל הבדלים בנקודות המבט שלהם הן על דמוקרטיה והן על תקשורת. חוקרים שונים תופסים בצורה שונה את התקשורת ואת הדמוקרטיה.
שני הפרקים הראשונים עוסקים בבירור הגישות השונות להגדרת הדמוקרטיה ולהגדרת התקשורת. המפגשים יתייחסו בקצרה בלבד למאמרים, ויינתן להם דגש בלמידה עצמאית.
דמוקרטיה אנשי המדע המדינה תופסים את הדמוקרטיה מעל הכול כשיטת ממשל. אולם מאחורי השיטה הזאת מסתתר גם רעיון – מרכזיותו של האדם.
החברה והמדינה הדמוקרטית נועדו לקיים מטרה אחת – אושרו של האדם. זו המסגרת שבה אושרו של אדם יכול להגיע למלוא המיצוי שלו.
לדמוקרטיה יש היבטים ועקרונות מבניים (שרוב האנשים יאפיינו על פיה דמוקרטיה) – בהתייחס אליה כשיטת ממשל, והיבטים ועקרונות מהותיים – בהתייחס אליה כרעיון. דמוקרטיה צריכה להכיל בתוכה את העקרונות משני הסוגים – לשמש כממשל המשרת רעיון. –
גישת הדמוקרטיה בהיבט הכלכלי – אורי רם                                                               (לקבלת משנה חשיבות להבנת היחסים בין דמוקרטיה לתקשורת) על פי התיאוריה הליברלית הקלאסית- מתן חירויות לכולם יביא לשוויון מירבי בסופו של דבר  אבל לקראת אמצע המאה ה-20 קמה גישה ביקורתית שטוענת  שגישה זו בעייתית.
כלומר שגם כשיש שוויון זכויות יש אי-שוויון כלכלי שמאפיין משטרים דמוקרטיים במאה ה-20.  -.
2 סיבות נוספות שישראל לא עומדת בקריטריונים הדמוקרטיים המהותיים: (1)  יהיודיותה של מדינת ישראל   עקרונות יסוד שגוברים על העקרונות הדמוקרטיים.
                                           גם עקרון הדמוקרטיה חשוב לנו אבל לא באותה-                                           המידה, כל עוד הוא לא מתנגש עם שני אלה.  (2)  בטחונה של מדינת ישראל    ברגע שעולים עקרונות אלו-עקרון הדמוקרטיה נדחק.
                                                                                                        יהודיוּתה של ישראל- משפיעה על אופייה של המדינה. בשונה מכל מדינות העולם, בישראל יהדות היא גם לאום וגם דת . כלומר, הלאום הוא גם דת, והיהדות מהווה את שניהם וזה הופך את שאלת האזרחות במדינת ישראל לשאלה שהיא יותר שיוכית ופחות הישגית. אם אתה לא יהודי ע"פ לאום –אתה לא אזרח. הצורך של ישראל ושל מדנית ישראל הוא לשמר את זה כי מדינת ישראל היא מדנית היהודים. ומה קורה עם המיעוטים שלא ישראלים  כגון: ערבים ?                                                     מבחינה דמוקרטית אנחנו לא שומרים על זכויות המיעוט.
ישראל היא מדינה יהודית לכאורה לפני שהיא מדינה דמוקרטית, והדבר משפיע על שמירת זכויות הפרט, המיעוט והשוויון.
גם חשיבות בטחון המדינה – משפיע על אופייה.                                                      בטחונה של ישראל מגיע לכאורה לפני הדמוקרטיוּת שלה, והדבר משפיע על הזכויות גם כן.  מה שמצריך לנקוט בפעולות כלפיי האויב מבטל את חופש הביטוי – כך לדוגמה חופש הביטוי בישראל מוגבל ע"י הצנזורה הצבאית.
-ההשלכות על היחסים בין תקשורת לדמוקרטיה הם מרתקים.
מפגש שני הגישה הפונקציונליסטית אליטהשלטון    ציבור אמצעי התקשורת נתפסים כמכונניםמגוננים על הדמוקרטיה , ונותנים ביטוי לערכים הדמוקרטיים. רק כך יכולים להתקיים ערכי הדמוקרטיה. תפקיד: "להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה" חלק מהמערכת הדמוקרטית זה להוות איזון של בלמים , לפקח ולבקר את הרשויות האחרות. "הרשות הרביעית". כדי לדאוג שהמטרות הדמוקרטיות יושגו .                          לא מדובר בגישה קונפליקטואלית אלא הרמונית .                                                  אמצעי התקשורת צריכים לפקח על השלטון.
גישה מאד אופטימית והרמונית שתופסת את כל המערכת ואמצעי התקשורת באופן חיובי בעיקר בעייני הדמוקרטיה –כמשהו שמחזק אותו. גישה זו הייתה דומיננטית עד שנות ה-70 של המאה הקודמת . בסוף שנות ה-70 התפתחה גישה חדשה של אמצעי התקשורת שהיא בעצם כמעט הפוכה לקודמת.
הגישה הביקורתית הרעיון: אמצעי התקשורת משמשים כלי בידי השלטוןהאליטה-הפוליטית, כדי להעביר את המסרים שלהם.
זה לא סתם כלי , אלא כלי לשטיפת מוח של הציבור . עושים את זה בתחכום ובצורה עדינה. במשטרים דמוקרטיים יש פלורליזם – ריבוי דעות אך כולם משמשים כלי להעברת מסרים. ע"פ הגישה הזו לציבור אין –סיי (SAY) באמצעי התקשורת. העיתון מייצג את בעלי הכוח, בסופו של דבר זה קשר האליטות. ערכים דמוקרטיים עיקריים:
(1)  חופש הביטוי  (נגזר)ß  זכות הציבור לדעת (לתת ולקבל מידע) (2)  פלורליזם (ריבוי דעות) האם באמת אמצעי התקשורת מבטאים את הערכים הללו?
אנשי הגישה הפונקציונליסטית- כן – התקשורת נותנת כוח לכולם, משמעיה את כל הקולות ובכך מתממש עיקרון של חופש הביטוי והפלורליזם.
אנשי הגישה הביקורתית- לא- אין במערך יחסי תקשורת –דמוקרטיה חופש ביטוי. אין שוק חופשי של דעות ."אמצעי התקשורת נועדו להחליף את כיכר השוק- באמצעי להחלפת דעות והשמעת דעות של כולם" .                                                                לציבור הרחב אין באמת נגישות לאמצעי התקשורת , הנגישות שמורה רק לבעלי הכוח (פוליטיכלכלי) ולכן המסרים שמועברים משרתים את בעלי הכוח.                       תפיסה זו מאד קונפליקטואלית ,ביקורתית. הבעלות על אמצעי התקשורת הנחת היסוד הדמוקרטית שכדי לממש את ערכי היסוד אמצעי התקשורת צריכים להיות עצמאיים וחופשיים.
לא יכולים להיות בבעלות של העיתון אלא בבעלות פרטית.
אנשי הגישה הביקורתית יגידו:
  -גם כאשר הבעלות היא פרטית- המדינה יכולה להתערב ולהפריע ולדחוף את האינטרסים שלה לתוך אמצעי התקשורת. -גם אם המערכת לא מגבילה את אמצעי התקשורת הפרטיים, עדיין לא בטוח כי הם ישרתו את הציבור . אולי , יש להם אינטרסים כלכליים ,מסחריים וכדומה. מי אמר שזה יותר טוב מאינטרסים פוליטיים? לא בטוח בכלל .
האינטרס שלהם הוא לעשות כסף- ואם צריך על הדרך לפגוע בחופש הביטוי – הם מסוגלים, גם לרדת ברמה זה אפשרי מבחינתם. -התפיסה שהבעלות הפרטית על אמצעי התקשורת נותנת זכות ביטוי היא מיתוס.
מקרה ישראלי מאמרו של יורם פרי יורם , עושה חלוקה של ההיסטוריה ל-3 תקופות: מפלגתית , פרטית , ממשלתית.
תקופה ראשונה- 15-20 שנים ראשונות מ-קום המדינה בעלות התקשורת ,העיתונות המודפסת הייתה בבעלות מפלגתית . (בשפות שונות) המסרים שהיו מועברים היו מסרי המפלגה כדי לגייס אנשים למפלגה , שיצביעו לה וייחשבו כמוה.
-היו גם קצת עיתונים בבעלות פרטית: הארץ (1919), ידיעות אחרונות (1937) ,מעריב (1948).
הרדיו- היה אמצעי נוסף בבעלות ממשלתית. הרדיו היה מחלקה במשרד ראש הממשלה (בן-גוריון) ," אנשי ראש הממשלה" , הם פיקחו על הרדיו. ללא קשר לשאלת הבעלות כל אמצעי התקשורת כמעט ללא יוצא מן הכלל שירתו את האינטרסים של השלטון שהשכילו להציג אותם כאינטרסים של המדינה. כל העיתונות ברובה הגדול הייתה מגויסת לא לטובת המפלגה אלא לטובת השלטון, אתוס לאומי שהוכתב מהשלטון.
רוב העיתונות התגייסה מרצונה.
המדינה גם חוקקה מס' חוקים שהבטיחו שאם במקרה יש מישהו שלא רוצה להתגייס, גם הוא לא יוכל לעשות מה שהוא רוצה . לדוגמא: אמצעים להבטחת הקונפורמיות במדינה:
(1)  הפעילה צנזורה- הוגדרה כצנזורה צבאית אבל בעצם הייתה גם צנזורה פוליטית.
(2)  הופעלה פקודה- שכל עיתון צריך לקבל רישוי של עיתונים וצריך לעמוד בתנאים מסוימים.
לא היה חופש ביטוי אמיתי, הציבור לא זכה לדעת את מה שהיה צריך , לא היה פלורליזם . "הייתה נמר של נייר"  ולא כלב שמירה של הדמוקרטיה. תקופה שנייה- סוף שנות ה-60 , התחילו להעלם עיתונים מפלגתיים , גברה כוחה של עיתונות פרטית, יותר אינטרס ציבורי.
-הרדיו עבר מבעלות ממשלתית לבעלות ממלכתית.
בעלות ממשלתית (ציבורי)- נתון לשיקוליה של ממשלה קיימת לתקופה נוכחית.
בעלות ממלכתית (של המדינה) -אמור להרחיב את אמצעי התקשורת מהפוליטיקה ולשרת את האינטרס הציבורי. צעדים דמוקרטיים אלו אמורים לחזק את הדמוקרטיה ואת חופש הביטוי , אבל פרי טוען שגם באותם שנים המשיכו להיות מגויסים למטרות הלאומיות  כמו שהם היו עובדים עם השלטון בעבר בשיתוף פעולה.
"ועדת העורכים" (של העיתונים היומיים בישראל) – הועדה הייתה מתכנסת כל פעם כאשר היא הייתה מוזמנת ע"י גורמי האליטה . והיו מספרים להם ידיעות , אבל היה תנאי שמה שמספרים להם אסור להם לספר. -(היה ערוץ 1- ממלכתי) בשנים האלה העיתונות הפכה להיות תלויה בשלטון לקבלת מידע, כאשר מקור המידע של העיתונות הוא השלטון והפוליטיקה.
התלות גדלה ופגעה בזכות הציבור לדעת ובחופש הביטוי.
כל החוקים שהיו בתקופה הראשונה לא בוטלו. למרות צעדים שלכאורה נראו צעדים בכיוון של דמוקרטיה וליברליזציה, גידול בחופש הביטוי, ובזכות הציבור לדעת.  לא היה חופש ולא ביטוי! תקופה שלישית- סוף שנות ה-80- תחילת שנות ה-90 , כניסת הטלוויזיה המסחרית.
נוצרה בעלות צולבת—ברוני התקשורת . נוצרה תחרותיות רבה באמצעי התקשורת שלא הייתה מוכרת קודם בישראל. דבר שהיה אמור כביכול להרחיב את הדמוקרטיה .
העיתונות הפכה להיות לטענתו של פרי יותר ביקורתית כלפיי השלטון, לכאורה יותר דמוקרטית ועדיין כדאי לנו להציב סימן שאלה לגביי טיב המידע שמקבל הציבור. "תסתכלו על התוצרים שאתם מקבלים" .
שיקולים פוליטיים שהנחו את העיתונות בשנים הראשונות לשיקולים מסחריים וכלכליים , והשיקולים האלו הפכו לחזות הכל.
"רייטינג" – אתה רוצה יותר קהל, צרכנים שיירכשו אותך . האינטרסים הללו פגעו בעיתונות ובתפקודה . (פרי לא מרחיב על זה יותר מדי).
לסיכום, אם בעבר התקשורת נשלטה ע"י האליטות הפוליטיותהשלטון  והם קיבלו סדר יום שהוכתב להם , היום היא נשלטת ע"י האליטות הכלכליות ומכתיבה סדר יום אחר אבל עדיין לא מציגה פלורליזם , חופש ביטוי וזכות הציבור לדעת . הם רוצים להמשיך להרוויח. יש לתהליך הזה מתנכרים:
דן כספי- טען כי נוצרה התמסחרות של אמצעי התקשורת וכל התהליך שנוצר הביא לשורה של תוצאות הרסניות לדמוקרטיה.
הוא מציע לחזור לשידור הציבורי – כי הוא בעצם האידאל הדמוקרטי. תמר ליבס- גם היא מבקרת את המצב הנוכחי- אובדן השליטה הפוליטי על המערכת התקשורתית. תמר טוענת שלמרות מה שטענו כל השנים- היום מקבלים קשת צרה מאד של דעות , עוד יותר בטלוויזיה המסחרית.
חלק גדול מהביקורות שהיו על הערוץ ה-1 לא היו מדויקות. דוג: המהפך שך -77 –קרה בתקופה שהיה רק ערוץ 1  ולכן הקשר שלו היה לערוץ -1. באותם השנים רוב הדברים שהיו בתקשורת המשודרת היו פוליטיים רציניים וכיום מה אנחנו מקבלים?  תוכנוית בידור שמסממות אותנו. כגון:  האח הגדול, מאסטר שף, וכדומה . תמר ליבס מבכה ומבקרת אותו, היא גם רוצה שיחזירו את השידור הציבורי. דאלגרן- בשנות ה60-70-80 , השידור נחשב לאם כל החולאים והמגמה הייתה ללכת לבעלות פרטית. היום לאחר 20 שנה אומרים הפוך- רוצים לחזור למה שהיה. -הגישה הזו ששלושתם מייצגים היא גישה אליטיסטית זאת שרואה בבהלה את השליטה. האליטה ששלטה בשנות ה-60-70 בתקשורת הישראלית.
מפגש שלישי המרחב הציבורי המרחב הציבורי הוא מושג שנטבע ע"י יורגן הברמאס, סוציולוג גרמני.
לטענתו, מרחב ציבורי הוא חלק מהותי מהדמוקרטיה ובלעדיו היא אינה קיימת.
נכון, אמנם התקיים מרחב ציבורי גם בחברות לא דמוקרטיות, אך אופיו ומטרותיו במקרים הללו היו שונים וחלקיים (בדומה לבחירות במדינות אוטוריטריות).
כדי להבין את המרחב הציבורי, יש להבין את ההפרדה בין המרחב האישי – זה הפרטי לכל אחד, והמרחב הפוליטי – בו מתקיימת אינטראקציה פוליטית בלבד.
-מרחב פרטי- אישי, בית , מרחב בו אנשים מתעסקים בענייניים פרטים -מרחב פוליטי- עניים פוליטיים בלבד.
 בין שני המרחבים הללו, מתקיים המרחב הציבורי, זה שאמור לגשר בין המרחב הפרטי למרחב הפוליטי. זהו מרחב דמיוני כמובן, שבו מתקיימים דיונים על נושאים ציבוריים – תיווך בין רצונות כללים של הציבור ומוסדות הציבור .
המרחב הציבורי הוא מרחב שבו מתקיימים דיוניים והחלפת דעות בנושים ציבורייםכלליים.
המרחב צריך להיות נגיש לכל אדם ללא קשר למעמדו , גילו , צבעו וכדומה.
הדיון בו אמור להיות דיון חופשי, שוויוני ופתוח , נקי משיקולים פוליטיים.
המרחב הציבורי משמש מעין זירת תיווך בין הציבור – הקהל,  לממסד – השלטון. זאת בדומה לתקשורת.                                                                                  שלטון – הזירה הפוליטית                                                                                     המרחב הציבורי                                                             ציבור – המרחב הפרטי תנאים לקיום המרחב הציבורי ·         נגישות לכל – המרחב הציבורי צריך להיות נגיש לכל אדם, ללא הפרדה על סמך מאפיינים אישיים (מעמד, צבע וכד').
טענה שדעתו של אדם חשובה יותר מהזהות שלו – חשוב מה אמרת.
·         דיון "טהור" – הדיון בו צריך להיות חופשי, פתוח, שוויוני ורציונלי – נקי משיקולים פרטיים ומשיקולים פוליטיים.

מפגש שישי – פרק שישי: השפעת הגלובליזציה על התקשורת ויחסי תקשורת-דמוקרטיה גלובליזציה היא תהליך בו קשרים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים מתקיימים במישור העולמי, ללא קשר לגבולות, מדינות או מרחקים גאוגרפיים. אם פעם כל הפעילויות הללו התקיימו במסגרת המובנית של מדינה (ולפני כן בקהילות קטנות יותר), הרי שבמהלך המאה ה-20 הן החלו להתקיים במישור העולמי – כך ששאלת הגבולות איבדה מהרלוונטיות שלה.
במושגיו של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, מדובר על כך שהפכנו לכפר גלובלי אחד גדול. תחום התקשורת היה תחום המחקר הראשון בו הבחינו בגלובליזציה.
מושג כפר הגלובלי נטבע כבר בשנת 1959.
הגלובליזציה באה לביטוי בתחום התקשורת בהופעת רשתות תקשורת כלל עולמית – –