הקבוצה הכנענית – ממ"ן 13
שאלה 1
א. חבר מוצא שהפלסטינים מיוצגים בסיפורת הכנענית באופן סותר ולא עקבי. עיון בסיפורים הכנעניים מגלה שאף שיש בהם אמפתיה כלפי בני המקום ותיאורים מעוררי הזדהות עם סבלו של הנכבש, הם אינם חפים מתיאור סטריאוטיפי שלילי של ה"אחר" הפלסטיני. בסיפורו של שרגא גפני "השבח לאלוהים" תיאורו של הכיבוש הישראלי מעורר הזדהות עם סבלו של הנכבש. דרך קולו של המספר נוצרת סימפטיה לגורלו של אותו ילד פלסטיני, השומע שמועות על אכזריותו של הכובש היהודי. כמו שאר תושבי הכפר הוא מצפה להגעתם של חיילים זרים שיושיעו אותם מהיהודים. נפשו מלאה בפנטזיות גבורה, שנעלמות ברגע שמגיע הכובש היהודי אל הכפר: "הפחד גאה בלב ומחנק הושם לגרון כשקולות הנפץ תמו ותחתם באו פרצי יריות סמוכים, מקוטעים, מלווים אותן קריאות חדות בשפה הזרה". המספר פונה לתאר בפירוט את אכזריותם הריקנית והלא-מוצדקת של אותם חיילים יהודים. המספר אמנם מזדהה עם הכפריים הפלסטינים אך בוחר לתאר אותם באופן שלילי.
הילד, לדוגמא, מתואר כאישיות אלימה: "ברדתו עם הצאן מדי בוקר במדרון התלול היורד אל המרעה –
שאלה 2
א. בסיפור "חרבת חזעה", יש שמוצגת שורשיותם של הכפריים הערבים ("ידי איכרים", עמ' 70) ונרמזת הגאווה שבשתיקתם (" […] ולא אמרו כלום וגם לא הביטו בנו, ומראיהם היה כזה, שחשנו עצמנו גם הולכי-בטל וריקנים וגם פרחחים רעי-תעלולים", עמ' 83-82). לעומת זאת מובלטים החולשה והאומללות של המגורשים על-ידי האזכור החוזר של בכיים וזעקותיהם של הנשים והתינוקות. כן רווחים תיאורים המדגישים את הכיעור, הסחי והמומים המאפיינים ציבור זה (למשל: תיאור שתי הזקנות שננטשו, תיאור הברנש המקיא ותיאור הפיסחים והסומים. לתיאורים "מנמיכים" אלה מתקשרת התמונה החוזרת של התרפסות בפני החיילים מתוך מאמץ להפגין רצון טוב ונכונות לשתף פעולה. העליבות הבאה לביטוי בהתרפסות זו נבנית גם בתיאור הבריחה מן הכפר, המוצגת כ"פרכוס חסר ערך של-תולעת" (עמ' 50). עם כל עליבותן וחרפתן, דמויות הערבים הן אלה המקושרות לתנ"ך. הקישור נעשה לעתים במפורש, כבשעה שהמספר מחפש "ירמיהו אחד" בתוך הציבור הערבי (עמ' 85).
ויש שהוא נעשה במובלע, למשל על-ידי השימוש במילים מקראיות ("שמלה", עמ'
8 8, "אבנט", עמ' 64) לתיאור לבושם של הערבים. אפילו הפיסחים והעיוורים, המעוררים את התגובה "פה, גועל" (עמ' 83), נראים למספר כאילו ניטלו מן התנ"ך (עמ' 69), ויש בכך כדי לשוות להם עתיקות ורוממות כלשהי המפצות על מומם.
בנוסף, דמויות הערבים מוצגות כאילו היו אלה דמויות של יהודים. כך למשל מתואר ערבי זקן המבקש להציל את רכושו, גמלו וחמורו: " […] כיפה קטנה בראשו, זקנו הקצר מלבין וקפטנו המפוספס פרום על חזהו הסב […]" (עמ' 57). הכיפה, הזקן הסב והקפטן המפוספס, המעלה על –
שאלה 3 (הכנה לעבודה סמינריונית) א. היוצר שבחרתי הוא בנימין תמוז.
ב. רשימה ביבליוגרפית על היוצר:
– גלבוע, מנוחה. 1995. חלומות הזהב ושברונם: ספרות ואידיאולוגיה ביצירת בנימין תמוז. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.
– ירדני, רות. 2012. שערים לגן נעול: בנימין תמוז – תמורות ביצירתו. תל-אביב:
הקיבוץ המאוחד.
– מירון, דן. 1960. "על סיפורי בנימין תמוז". הארץ, תרבות וספרות,
2 2.4.1960.
ג.
במאמרו, בוחן דן מירון כיצד השתנו סיפוריו של בנימין תמוז במהלך השנים, תוך שהוא שם דגש על האנלוגיה בין קובצי הסיפורים "חולות הזהב" ו"גן נעול". הוא מגלה כי עולמה של ישראל –