הפואמה הביאליקאית

מוסד לימוד
סוג העבודה
מספר ממ"ן 11
מקצוע
שנת הגשה 2017
מספר מילים 1459

תקציר העבודה

הפואמה הביאליקאית – ממ"ן 11
שאלה 1
א. טרטנר מזהה בפואמה המתמיד שינוי ביחס הדובר למתמיד. הדובר, כפי שמבחין טרטנר, הוא מתמיד לשעבר שהתפקר ויצא לעולם שבחוץ וכעת הוא מביט ברטרוספקטיבה בעולם שעזב.
בתחילת הפואמה אנו עדים לטון "חזוני" ומרומם של הדובר. התפיסה ה"חזונית" מנומקת בהתרפקותו של הדובר על העולם שנטש, כשזו מתגברת כתוצאה מאכזבתו מהעולם שבחוץ. אולם כנגדה צצה מיד התפיסה המפוכחת, הנובעת מהכרתו הברורה שדרך זו מובילה בהכרח לאבדון. טרטנר טוען שכשם שבהיתפסו לראייה ה"חזונית" של עולם התורה שוכח הדובר לרגעים את התוצאות המאכזבות של הדבקות בדרך זו – כך גם נשתכח ממנו ברגעים אלה שאף הדרך המנוגדת מביאה לאותן תוצאות עצמן.
טרטנר טוען כי ככל שאנו מתקדמים בקריאת הפואמה, יחסו של הדובר למתמיד הולך ונעשה שלילי יותר ויותר, והוא עולה ובוקע מעבר לחזית של הראייה ה"חזונית" לכאורה. המתמיד, בעיני הדובר, מונע על ידי רדיפת כבוד המסתתרת מאחורי קורבנו: "וּשְׁמוֹ אֲשֶׁר-כִּסָּה כַיּוֹם בְּמַשָּׁאוֹן,/ יוֹפִיעַ כַּבָּרָק מִמִּיר עַד-וַלָּזוֹן" (ש' 426-4
5 ).
אם כן, טרטנר טוען שבסוף הפואמה, עם התגלות זהותו של הדובר ויחסו השלילי אל הטבע והעולם שבחוץ, מתגלה התמה הראשית: כמה חסר מוצא הוא העולם היהודי בכללותו, בין אם המדובר בעולם המסורת ובין אם המדובר בעולמם של אלה שפרשו ממנה.
ב. התרשמותי, על פי הפרק הנדון בלבד, היא –
שאלה 2
בפואמה המתמיד, אנו רואים יחס דיכוטומי מובהק בין הישיבה, המסמלת את הרוחניות והחכמה (העקרות למעשה), לבין הטבע, המסמל את היצריות החייתית. הנער שמשכים כל בוקר לישיבה, מתמסר לפיתויי הטבע וקסמו: "וְרֵיחוֹת חֲצִיר גַּנּוֹת עֲרֵבִים יָבֹאוּ/ מֵאֲלֵיהֶם בִּנְחִירָיו, יַשְׁקוּהוּ שִׁכָּרוֹן,/ וְנָפַל גַּל רוּחַ מֲאֵלָיו אֶל-פִּיהוּ – / וּרְוָחָה גְדוֹלָה בֶּחָזֶה, בַּגָּרוֹן." אך כשהנער מגיע לישיבה הוא שוכח את השחר, הגינה וריח השדה, ומבחינתו "הארץ ומלואה" היא התורה. הנערים הלומדים בישיבה לא שמים לבם לאורה הבוהק של השמש, לרעננות –
שאלה 3
א. הטענה המרכזית במאמרה של זיוה שמיר היא שהפואמה המתמיד מתאימה לקוראים מבני כל הפלגים והמפלגות: קורא מרקע חסידי עשוי היה לראות ביצירה אפותיאוזה להוויה יהודית גדולה השורדת ומתקיימת על אף כל הקשיים; קורא מרקע מתנגדי עשוי היה לראות בה קינה על "דרכה של תורה" שנסתתמו צינורותיה עד שהגיעה למדרגה של "אגם נרפש"; קורא מן המשכילים היה רואה בה כתב אשמה חמור על עולם הישיבה ועל יהדות התורה, שקפאו על השמרים ולא פתחו אשנב לכל אותן רוחות ומנגינות חדשות. כל המגמות האלה, לפי שמיר, מתגוששות בפואמה ללא הכרעה. על אף כל זאת, טוענת שמיר כי הפואמה מסתיימת בהתוויית דרך לתועים בדרכי החיים ובפסילת שתי הדרכים החלופיות שעמדו לפני צעירי הדור בשנות מפנה המאה: דרכה של תורה מכאן והליכה לשדות זרים מכאן. לאחר שכל הדרכים כיזבו והכזיבו נותרת (על דרך האלימינציה, ומבלי שהדברים ייאמרו גלויות ומפורשות) אך ורק אותה אופציה ציונית. בשורות החותמות את הפואמה הדובר שבע הניסיון וידוע הסבל והנדודים ממליץ על בדק בית: על – מאחורי הגדר.