הפואמה הביאליקאית

מוסד לימוד
סוג העבודה
מספר ממ"ן 12
מקצוע
שנת הגשה 2017
מספר מילים 1242

תקציר העבודה

הפואמה הביאליקאית – ממ"ן 12
שאלה 1
א. בשירת ביאליק כמה עקרונות, הבאים לידי פירוט במאמרם של פרי והאפרתי. ראשית, את שירו של ביאליק יש לשחזר מחדש ככל שהולכים ומתקרבים לסיומו של השיר. השיר מנסה לנסח שוב ושוב אותה תמונה מחדש באופן הולם יותר, כאילו ברצונו להכחיד רשמים בלתי רלבנטיים שעלו בניסוח הקודם, או כאילו ברצונו לבטא ביטוי רב-קולי דבר שאין לנסחו במלואו בניסוח אחד. ההתאמה היא אחד הקווים המרכזיים בקומפוזיציה של השירים הביאליקאיים, והיא מצביעה על "האזנה מתוחה" ליחסים שבין המדיום השירי לבין "המציאות".
מצד שני עושה השיר הביאליקאי שימוש בנכונותו של הקורא להניח, שחוקים ותופעות, הקיימים בתחום הלשון, מבטאים אף תופעות שבתחום המציאות, שאותה מייצגת הלשון, או שפיתוח עקבי של תמונה מבטא אף תהליך עקבי והכרחי במציאות.
דרך זו נהפכת בשיריו של ביאליק לאחת מן הדרכים המשכנעות את הקורא בנכונות ה"אמיתות" שמביע השיר, בהציגן אותן כ"אמיתות" הכרחיות. השימוש בציור המפותח אופייני לרבים משירי ביאליק.
בנוסף, כמה וכמה משירי ביאליק הם בעלי מבנה שבו מופיעה "פואנטה" מפתיעה בסופו של השיר. הקורא המופתע מגלה שעליו להבין לאור סיומו של השיר את ראשיתו בדרך שונה מן הדרך בה הבינה בתחילה. אך לאמיתו של דבר יתברר, שדרך חדשה ושונה זו כבר התרמזה בתחילת השיר: על הקורא לא רק להבין, אפוא, בדיעבד, את השיר כולו בדרך חדשה, אלא גם "להכות על חטא" על כי לא הבחין בדבר כבר בבתים הקודמים. זוהי אחת – קרא בחלקיה הראשונים של הפואמה מזווית חדשה: אלוהים שולח את הנמען אל עיר ההרגה כדי להציג בפניו, צעד אחר צעד, את פשיטת הרגל שלו ואת חוסר אונו. "הייה עדי", אומר האל לנמען (שורה 163), וכל אחד מן המראות המוצגים בפני הנמען, וכל עובדה שמצביע עליה האל, זוכים במשמעות משנה, הופכים לעדות נוספת לירידתו של האל מנכסיו, מהווים אמירה עקיפה: "ראה את קלוני".
קריאה כזו מעניקה לקורא פואמה אינטגרטיבית יותר. מאסונו ומביזיונו של העם עוברים הזרקורים גם אל אסונו ובזיונו של אלוהיו. מסגרת ההקשר הזאת משעבדת שוב ושוב את פרטי התיאור: האינפורמציה על תבוסת הספרים והגווילים, על החזירים המתפלשים בדם היהודי וכלבו, על הטבע המתנכר – כשהיא מושמת בפי האל המכה על חטא עצמו – הופכת להכרזה עקיפה על כישלונו בניהול הרמוני של העולם, להודאה בכך שהעולם חסר הגיון ובלתי מובן. אפסותם ועליבותם של בני העם אות הן לעליבות האל. אין לפנינו, אפוא, משורר השופך זעמו על בני עמו ועל אלוהיו, ומקונן ומצהיר כי אינו מבין את סדרי העולם, אלא ריבון עולם השופך זעמו על עצמו, ואשר מדבריו מסתבר כי העולם חמק מתחת ידו המנהיגה, עד כי הוא עצמו אינו מבין את עולמו.
כעת, משאנו משחזרים את התמונות הקודמות, המופיעות לפני גילוי זהותו של הדובר, אנו מבינים כי מטרת ציוויו של הדובר –